אחת מסכנות הפוסט מודרנה היא השטחת השיח הציבורי ויצירת תמונה מעוותת לא רק בשיח התקשורתי אלא גם בנפש הפרטית. לצערי, סוגיה חמורה כמו סוגיית הצלת אחים ואחיות מידי האויב, דיני נפשות ממש - הפכה שלא במתכוון גם בעזרת מחנכים בקרבנו לנושא שטחי וחלק מקמפיין במקום למציאות שלמה של ערבות הדדית במלחמת עצמאות וזהות היסטורית. כעת, כאשר אנו בעיצומו של יישום הסכם הכניעה לחמאס והרגשות עולים ויורדים ומתערבבים בין שמחה אמיתית על חזרת חטופים לבין הכרה מאוחרת בגודל האיוולת שבהשארת החמאס על כנו בשחרור מחבלים סיטונאי לרחובותינו, כדאי שנעשה סדר ערכי-יהודי לתלמידים וגם לעצמנו. שמחה על חזרת החטופים וכאב על הסכם חסר אחריות אנו מתרגשים ושמחים על כל חטוף וחטופה החוזרים לאחר שבי ארוך בידי אויב אכזרי ומייחלים לראות את כולם בבית. דווקא בגלל ערך הערבות ההדדית יש לשים מול עינינו תמיד את השיקול הציבורי הרחב הקודם לחשבונות הפרטיים חשובים ככל שיהיו ולוודא שכל עסקה שתיחתם - לא תפגע בציבור הרחב ובטחונו. כך למשל, "עסקת שליט" בה שוחרר החייל גלעד שליט תמורת 1,027 מחבלים בהם גם סינוואר ימ"ש, מתוך ראיה פרטית צרה, הובילה לאלפי נרצחים ולמאות חטופים בהם אנו עוסקים כעת שוב למרבה הצער מתוך ראיה פרטית. טובת הכלל חייבת להיות תמיד מעל שיקולים פרטיים, ומתוך כך עם ישראל נחלץ לעזרת כל פרט מישראל, כפי שמלמדים אותנו לוחמי צה"ל המוסרים נפשם. השתלטות הרגש על השיח הציבורי בעידן הפוסט מודרני בו אנו חיים השיח הכללי הוא שיח פרטי. תחושות הפרט וחוויותיו, מערכת היחסים שלו מול המדינה והשונה. זהו עולם אגוצנטרי ושיח של זכויות. התקשורת הישראלית ומעצבי דעת הקהל ממסגרים גם אירועים לאומיים מזווית פרטית. השיח הפרטי מוביל לקבלת החלטות חשובות מתוך פרץ של רגשות עליהן משכיל האויב האכזר לפרוט בתעמולה מרושעת. ראייה צרה, נקודתית וחסרת אחריות, מדלגת על בחינה רציונלית ואחראית של המתרחש ועלול להוביל לסכנות לאומיות הרות גורל. שחרור חטופים - כחלק מהמלחמה ברשע עם ישראל מצוי במלחמה מול אויב אכזר שטבח בנו וחטף את אחינו ואחיותינו. כולנו ערבים זה לזה והמלחמה היא על עתיד האומה כולה, שלומה ובטחונה. שחרור החטופים הוא משימה אחת מתוך יעדי המלחמה בהם גם השמדת החמאס. אנו שואפים לשחרור החטופים כולם, לא חלקם, ומתוך ניצחון גדול על האויב. לשם כך יש גם להילחם לפי המוסר היהודי (למשל, להטיל מצור מלא, ללא משאיות סיוע, עידוד הגירה וכו') בו תמיד חיי אזרחינו וחיילינו עדיף, לפיו האויב הוא קולקטיב ולא רק מחבלים בודדים. אנחנו איברים בגוף האומה לעומת הסוברים שה"דבק הלאומי" בישראל הוא כ"חברת אחריות גדולה", ויש "חוזה" בין המדינה והאזרחים שמטרתו לספק הגנה לכל אדם, השיח האמוני מדבר על שייכות לזהות משותפת גדולה של קריאה בשם ה' וקידום צדק ואמת אלוקיים בהם יש אמת, יש טוב, יש זהות ויש אחריות. זאת לעומת התפיסה הפוסט-מודרנית לפיה אין אמת, אין זהות ואין אחריות. בעם היהודי, כולנו ערבים זה לזה וזה בזה, היחידים משרתים את הכלל וזוכים להיות חלק מהסיפור הלאומי הרחב של כולנו. תחושת שליחות זו פועלת בנו את הנכונות למסור נפשנו למען העם והארץ ולמען שם ה' שנקרא עלינו. רק בשביל הרוח אנו נמצאים בתהליך ארוך של גאולה ושיבת האומה אל עצמיותה ואל זהותה. תמיד עלינו לזכור שהכל נסוב סביב בניין הרוח, הגבורה, והצביון הלאומי שלנו המעוצבים ויונקים מתורת אמת. מי שמחוברים למקורות הנצח שלנו לא מרגישים ייאוש וחולשה גם מול עסקת חטופים לה אנחנו מתנגדים בתוקף. אולם אף על פי שהעסקה מסוכנת אין מקום להחלשת האומה בביטויים נוראיים כאילו "מות הלוחמים היה לשווא" חלילה וכדומה. יש לבחון את החולשות והבעיות מול ההישגים המרובים לאין ערוך, להצטייד בכלים של חוסן, ולהסתכל על המציאות במבט של נצח ודרישה להנחלת רוח הגבורה והתורה כמדיניות ודרך למדינת ישראל. עם הנצח ינצח! אל תבטחו בנדיבים למרות האופטימיות והשמחה עם היכנסו של נשיא ארה''ב טראמפ, עם ישראל צריך לבטוח בקב''ה ולשאוף לעצמאות מדינית וצבאית ולא להישען על ארה''ב ועל הסיוע הצבאי שלה. החיבוק החם של טראמפ יכול להיפך לחיבוק דוב חונק. עלינו לפעול בשיתוף פעולה, אולם כעם חופשי בעל יעוד אוניברסלי ואחריות לתיקון עולם במלכות ש-די. הקב''ה מגלגל את גלגלי ההיסטוריה ועליו ורק עליו, אנו צריכים להישען. מנהיגות יהודית דרושה לנו מנהיגות אמונית בכל תחומי החיים, מנהיגים , אנשי חיל ,יראי אלקים, הרואים את עצמם כעבד לעם קדוש, ומחויבים לעם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל. אלו דמויות המופת שיצאו חלוצים לשדה הקרב, אלו דמויות המופת שנרצה לראות בהנהגה בע"ה. הרוח האדירה של דור הניצחון העניקה עוצמות להנהגה, וכעת ברגע של חולשה מנהיגותית אנו מבינים את חובתנו לא להסתפק בהפחת הרוח אלא גם להנחיל את הדרך והמדיניות של המדינה היהודית כהדרכתה של תורת אמת. התפקיד הציבורי שלנו הציבור האמוני התגלה בשנתיים האחרונות כעמוד השדרה של מדינת ישראל, עוצמת האמונה בה' המסירות וההקרבה שהוא מפגין מעידות על הרוח הגדולה שהוא חי ונושא. יש לנו אחריות לבנות את עצמנו כאנשי אמונה ולהקרין את האור הזה החוצה, בלי להתבלבל בדרך. הצעות לדיון עם התלמידים - בין שיח שטחי פרוגרסיבי לבין אמת נצחית עד כמה חשובה דעתם של שחקנים, זמרים, ספורטאים סופרים ועוד "סוכני רגש" בשאלות לאומיות הרות גורל ? האם נכון להביא את דעתם? מה יקבע כיצד ינהג עם ישראל בנושאים ציבוריים חשובים? האם למשפחות חטופים או משפחות שכולות יש "זכות" לומר את דברם, מתוך כאבן הגדול, יותר מאשר כל אזרח אחר או איש ציבור? מהי אחריות המדינה להגן ולהציל את אזרחיה? האם זה ערך עליון הדוחה את כל השיקולים? מתי שיקולים אחרים יגברו? מה היחס בין כלל ופרט? עתיד והווה? האם יש חוזה בין המדינה לבין אזרחיה כמו חברת ביטוח? או שהמדינה היא מפעל משותף של העם היהודי של רוח ומעשה? מה המשמעות לסוגיית שחרור החטופים? איך תיראה המדינה כשינהיגו אותה אנשי אמונה? האם יהיה שינוי? היכן נרגיש אותו? האם אנשי תורה צריכים להביע את דעתם בכל מקום (צבא, אקדמיה, מקומות עבודה) או שזה סתם "מייצר מחלוקות" וצריך לשמור על ה"אחדות" גם תוך טשטוש עמדות וכניעה לאווירה השלטת? האם יש מקום לבטא ערכי תורה ואמונה במסגרת הפעילות במרחב הציבורי בישראל, או שחיי תורה ואמונה צריכים להתקיים ברשות היחיד או בקהילות ובתי הכנסת בלבד? בתפילה לבורא עולם שנזכה להחזרת כל אחינו ואחיותינו - מתוך ניצחון גדול והרמת קרן ישראל בעולם, ושנזכה להנהיג את מדינתנו כמדינה יהודית מנצחת ומשגשגת - כדרכה של התורה הגואלת. הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם - מדינה יהודית על סדר היום
