יעקב (יענקל'ה) אמיר (גולדנפראייר) היה שופט מצטיין שהתחבב על חבריו בזכות מזגו הנעים, פסיקותיו המבריקות ויחסו החם לארגונים פרו־פלשתיניים. "דלתנו תמיד פתוחה בפניכם", בישר להם בענווה האופיינית לו, ואף הגניב להם במהלך הדיונים עצות מועילות כיצד לטעון באופן שישכנע את בית המשפט הנכבד להמליץ – רק להמליץ כמובן – למדינה להיעתר לעתירת העותרים לפני שבית המשפט יאלץ אותה לעשות זאת וחבל, כי הרי ידוע שבג"ץ לא כופה על המדינה דבר, רק מניח בפניה הצעה שהיא אינה יכולה לסרב לה. שופטי העליון העריכו מאוד את יענקל המוכשר והעניקו לו את תואר האצולה "הברון פון־אונזערע", שפירושו: "הוא משלנו". שכן במשפחת העליונים, כמו בכל משפחה סיציליאנית מכובדת, ההיררכיה הפנימית נקבעת על פי שלושה קריטריונים: כבוד, נאמנות, ומחויבות בלתי מתפשרת לדרכו האקטיביסטית של ראש המשפחה. לכולם היה ברור שיום יבוא והוא, הברון הדגול פון־אונזערע, ימונה לנשיא בית המשפט העליון על פי שיטת הסניוריטי המקובלת במשפחות אצולה מסורתיות כמו קפונה, קורליאונה ובג"ץ. אבל אז התרחשה תקלה בלתי צפויה. כלומר, ימים ספורים לפני כינוסה של המועצה המייעצת והבלתי תלויה (הידועה גם בשם "הוועדה למינוי שופטים שממנים את עצמם"), פרסם זב חוטם אחד שקורא לעצמו "עיתונאי" (ועוד עם כיפה על הראש!) כתבה מכפישה על הברון הידוע. על פי המידע בכתבה, השופט אמיר לא דיווח על ניגוד עניינים לכאורה לגבי נכס בבעלותו, שם ייצג אותו אחיו תחת שם נעוריו גולדנפראייר, בלי שהשופט הנכבד ימסור גילוי נאות בעת שהוא עצמו דן בתיקים הקשורים לעירייה שהטילה עליו קנס אבל אז לפתע פתאום חזרה בה, כמו שהיא תמיד עושה עם אזרחים מן השורה. זה ממש לא קשור לכך שהיא גילתה פתאום שמדובר בבן אצולה שלא כדאי להתעסק איתו אם אתה לא רוצה למצוא ראש של סוס במיטה שלך. כולם עושים את זה התגלית המרשיעה – סליחה, מרעישה – תפסה את פון־אונזערע בלשכתו המהודרת, בעת שהביט בבבואתו המשתקפת בראי והשתחווה לה. זאת אומרת הראי השתחווה. לפתע נשמעה דפיקה בדלת, ואל הלשכה נכנסו בזחילה שלושה שופטים עליונים, רועדים מפחד ונרעשים מהכבוד שנפל בחלקם לדבר פנים אל פנים עם העילוי הנשגב. "סליחה, אדוני..." גמגמו השופטים. "הברון הנעלה והמרומם, ממלא מקום והמועמד המובטח שאין עוד מלבדו לנשיא בית המשפט העליון!" הרעים השופט אמיר בקולו הענוותני. "אדוני הברון... כבר קרא את העיתון? כתוב שם שאדוני נגוע בניגוד אינטרסים חמור וחשד לכאורה לקבלת טובות הנאה". "נו?" "זה נכון?" "ברור", אמר אמיר בחוסר סבלנות, "אחרת לא הייתי מועמד לנשיאות בית המשפט העליון, נכון? מה אתם מתרגשים, כולנו עושים את זה". "לאו דווקא", אמרו השופטים בזהירות, "יש מאיתנו שמקפידים לפעמים על ניגוד עניינים". "בעיה שלכם", סיכם אמיר, "עוד משהו?" ובזה תמה הפרשה התמוהה על התמ"א של הכתב הטמא, וכולם היו עוברים לסדר היום אילולא קם כתב אחר (גם כן עם כיפה, איזו חוצפה) וחשף שכבוד הברון ביצע לכאורה באחוזתו האצילית עבירות בנייה, ולא עוד אלא מסר בתגובה מידע לא לגמרי מדויק, כלומר לא שקרי – אצילים לעולם אינם משקרים – אבל קצת לגמרי הפוך מהאמת. וכאילו לא די בכך, אותו כתב פשפש ומצא שהברון פון־אונזערע דן לכאורה בתיקים לכאורה שעשויים לכאורה להיטיב לכאורה עם אחיו לכאורה וזה נשמע רע, לכאורע, וחושף את האמת במלוא כיעורה. "אני לא מבין מה אתם רוצים", תקף הברון את חבריו השופטים שחזרו ללשכתו ועמדו מבוישים בפינה, "מה, אני הראשון שפוסק לטובת קרובי משפחה? הרי כולנו משפחה אחת גדולה... טוב, חוץ מיוסף אלרון, וכולנו מחויבים לדאוג זה לזה ולהעסיק זה את ילדיו של זה כמתמחים. אז מה בדיוק הבעיה?" "הבעיה היא שהכתב פשפש..." "פשפשים צריך למעוך". "הוד מעלתו, זה לא נראה טוב בעיני הציבור". "מי?" "הציבור". "לא מכיר". הכול עניין של אווירה "אולי כדאי שנחכה קצת עם ההכתרה", הציעו השופטים, "בינתיים נעשה קולות של בדיקה עד שהמשטרה תודיע שלא נמצא יסוד לחשד, תעצור את הכתבים הסוררים ותזרוק אותם לתא של ארי רוזנפלד". "המשטרה כבר בדקה", הרגיע הברון. "באמת? מתי?" "אתמול בבוקר, בין השעה 8:00 ל־8:01". "דקה אחת?" "אמרתי לכם, המשטרה בדקה". "בכל זאת, אדוני, על חריגות בנייה כבר פסלנו רמטכ"ל, מפכ"ל, מנכ"ל, פקידים לרוב ועוד היד נטויה". "תגידו מה אני נראה לכם, מפכ"ל? רמטכ"ל? אולי בעיניכם אני במעמד נחות כמו ראש הממשלה, שאסרנו עליו לעסוק בנושאים משפטיים בגלל כתב האישום שתפרה לו ההיא עם החריגות בנייה לכאורה... מה איתה באמת?" "פרשה". "חבל, היא דווקא התאימה בול למשפחה. או אולי אתם רוצים לומר שאני בזוי כמו המתנחלים האלה, שאנחנו מורים להרוס להם שכונות שלמות בכל פעם שמתעורר חשד שייתכן שמטר מרובע של אחד הבתים נבנה על אדמה שאולי פעם עמד עליה ערבי שהחמור שלו הטיל בה גללים. אני מתנחל בעיניכם?!" "חס וחלילה". "אז אל תדברו איתי על עבירות לכאורה. הרי לא יעלה על הדעת ששופט יהיה עבריין, לכאורה. משמע מכך ששופט לעולם לא מבצע עבירה, ואם מאן דהוא טוען בעזות מצח שהשופט לכאורה כן ביצע עבירה לכאורה, ברור מאליו שמדובר בעלילה שפלה של מכונת הרעל שמזהמת את האוויר, לפיכך לית מאן דפליג שמדובר באווירה, לא עבירה. אמור מעתה: לא עבירת בנייה כי אם אווירת בנייה, אווירת ניגוד עניינים, אווירת נכאים שתשרה בביתי המורחב לכאורה אם לא ימנו אותי מיד וללא דיחוי לנשיא בית המשפט העליון, ארכידוכס הלורד רוזן פון־אונזערע, אביר איכות השלטון ומלך מלכי המלכים של היכלי הצדק והוועדה הארצית לתכנון ובנייה". שופטי בית המשפט העליון עמדו פעורי פה ועיניים ומחאו כף בהתלהבות. שוב הוכח שאין חריף ובקי וחכם וצדיק יותר מיעקב (יענקל) פון־אונזערע גולדנפראייר שלנו, שהוא ממש לא פראייר וכמה טוב שהוא עִברת את השם לאמיר כדי להדגיש את אישיותו הענוותנית והנחבאת אל הכלים. עוד באותו יום אסרה היועצת המשפטית לממשלה על היועצת המשפטית של הוועדה למינוי שופטים שממנים את עצמם לעסוק בטענות הסרק האווריריות לגבי האווירה בביתו של קיסר היכלי הצדק, והמועצה המייעצת והבלתי תלויה של סינדיקט המשפחה השולטתתתת התכנסה, והכתירה כצפוי את הברון פון־אונזערע לנסיך בית המשפט העליון. זו הייתה הוכחה ניצחת לחוזקתה ולצדקתה של המשפחה המגובשת, שתמיד יודעת להתכנס כאיש אחד סביב דמותו הסמכותית והמאחדת של אב המשפחה. כנאמר במקורותינו: "וַיְקַו למשפט, והנה משפח". כעת, בזכות שיטת הסניוריטי המעולה יכהן הנסיך העליון ארבע שנים ועוד קצת, שזה מספיק זמן לחשוב מה עושים כדי ששיטת הסניוריטי המטופשת לא תמליך אחריו את המשנה למלך הנוכחי, שאומנם כרע ברך בפני המלך החדש אבל לעולם לא באמת יהיה חלק מהמשפחה, בטח לא פון־אונזערע. למרבה המזל הוא מתנחל, בטוח ימצאו אצלו כמה עבירות בנייה שיפסלו אותו. לתגובות: dvirbe7@gmail.com