הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה בראשות ח"כ מירב כהן, ערכה היום (שלישי), ישיבה לכבוד יום השואה הבינלאומי, בסימן 80 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ בהשתתפות ניצולי שואה שורדי המחנה ושגרירים של יותר מ-20 מדינות. ח"כ כהן הקדישה את הישיבה לגיבורי שורדי אושוויץ והדגישה את חשיבות הסיוע לניצולי השואה: "כשני שליש מהשורדים מקבלים רק מענק שנתי, רבים מהם נמצאים במצב כלכלי קשה. אין עוד הרבה זמן כדי לשרת אותם ולהבטיח שגם בסוף חייהם הם יזכו לחיות בכבוד". כהן הזכירה את שורד השואה משה ריידלר ז"ל בן ה-91 שנרצח בביתו בקיבוץ חולית ואת שלמה מנצור, שורד הפרהוד, שנחטף מביתו בקיבוץ כיסופים ואמור להשתחרר בשלב א' של העסקה. סגן השר אורי מקלב אמר: "הסיפורים של הניצולים נותנים לנו השראה, לא מדובר רק על סיפור היסטורי אלא על סיפור שנותן לנו כוח גם היום". עוד באותו נושא: רחוב ע"ש יד ושם נחנך בניו יורק חבר פרלמנט ביזה את טקס הזיכרון לשואה בין טלאי צהוב לטכנולוגיה צפו: "רצח עם בעזה" באמצע דקת הדומייה שורד השואה בן ה-97, מנחם הברמן, שיתף בסיפורו. מנחם נולד בצ'כיה ובמאי 1944 גורש עם משפחתו למחנה אושוויץ: "כשהגעתי מנגלה שלח את אחותי ואותי ימינה ואת אמי ואחיי הקטנים שמאלה. מרחוק ראיתי את אחי בן ה-5 בוכה ואת אמא לא מצליחה להרגיעו, אז ברחתי מהתור שלי ועזרתי לאמא שלי. חייל תפס וגירש אותי חזרה לתור של המיועדים לעבודה. התמונה האחרונה שלי מהם זה אחי הקטן מנופף לי לשלום מרחוק". במחנה נרצחו אמו ואחיו והוא נשלח לעבוד בפינוי אפר הנרצחים: "כששאלתי מישהו מה העבודה, מה אני מרים? ענו לי שהיום הרמתי את השאריות של המשפחה שלי". בינואר 1945, יצא לצעדת המוות, "הלכנו חמישה ימים, משם ברכבת בקרון אחד 150 איש, יצאנו בחיים 20 איש". מנחם נישא לרבקה ז"ל, שורדת שואה בעצמה, להם 3 ילדים ו- 5 נכדים. מנחם סיפר: "במחנה, ישנתי עם עוד 600 איש בחדר והיינו 8-9 איש באותה המיטה, בלי מזרון. בכל יום ראיתי בין 6-8 אלף איש שהולכים למשרפות. כולם מתו, עם או בלי כיפה, כולם היו יהודים. אנחנו חייבים להיות מאוחדים, לא ימין ושמאל, דתי או לא. אנחנו אחים ועלינו לשמור על העם שלנו". הברמן העניק לספריית הכנסת את הספר שכתב אודות חייו "יד ורמה" והציג למוזמני הישיבה את הסידור שקיבל אביו, אותו סידור שליווה את אביו במחנות השמדה. שורד השואה בן ה-93 אביגדור נוימן נשלח לאושוויץ מצ'כוסלובקיה כנער ישיבה חרדי. בלילה האחרון לפסח הוצא אביגדור מביתו לגטו ומשם למחנות ההשמדה. בתור לרכבת אביגדור החזיק את סל המזון של המשפחה, אבל כשראה חייל מרביץ לאמו שמט את הסל "עד היום רודף אותי שבגללי לא נשאר אוכל למשפחה, אבל כילד בן 12 לראות את אמא שלך חוטפת מכות זה מפחיד. בסלקציה מנגלה שאל אותי בן כמה אני ואמרתי שאני בן 15 למרות שהייתי בן 13, וככה נשלחתי לעבוד במקום להשמדה. אמא שלי לעומת זאת לא שרדה. כשחיפשתי אותה, חייל אמר לי הנה אתה רואה את העשן? זאת אמא שלך". נוימן שרד במחנה העבודה עד ליום שחרורו, משם חזר לעיר מולדתו ופגש באחותו הגדולה ששרדה גם היא. בגיל 88 חזר אביגדור לאושוויץ, שם חגג בר מצווה מאוחרת על פסי הרכבת. כיום, אביגדור מרצה ביד ושם, בבסיסי צה"ל ומשתתף בפרויקטים המחברים בין שורדי נובה לשורדי שואה. השנה השיא משואה ביום העצמאות ה-76 למדינת ישראל וקרא קדיש לזכר קורבנות הנובה בחניון רעים. לאביגדור 7 ילדים, 10 נכדים ומעל ל-42 נינים. בסיום דבריו אמר "אנחנו היום לא בשואה, אמנם עברנו מעשה שואה ב7 באוקטובר, אבל היום יש לנו צבא שמציל אותנו, אנחנו עם הנצח ואף אחד לא ינצח אותנו. עם ישראל חי". שמעון רוטשילד, בן 98 נולד בפולין, שרד את צעדת המוות וניסויים רפואיים שנערכו עליו באושוויץ. עלה ארצה וגילה כי כל 11 בני משפחתו נספו: "בגיל 11 כבר ראיתי מה זה עונש מוות בעיניים שלי, הגעתי לשער המפורסם 'העבודה משחררת' ושם עברתי סלקציה, ידענו לאן הגענו ושכבר אין לי מה להפסיד אז הוצאתי את אחותי בת ה-8 ונתתי אותה למישהי זרה, אבל העדפתי שתהיה עם מישהי אמהית בחצי השעה האחרונה לחייה. בהמשך לקחו אותי לברלין, לרופא שיעשה עלינו ניסויים. שם הדביק אותנו הרופא בהפטיטיס בכדי לפתח תרופות לנאצים". שמעון שירת בגדוד 13 בגולני, נפצע במלחמות ישראל וכיום יש לו 5 ילדים ו-3 נינים. דן הדני, בן 101, שהה במספר מחנות ריכוז, עבד בעבודות כפייה כחרט במפעל לבניית טנק. הדני שרד את צעדת המוות: "בסלקציה שעשה מנגלה היינו 1,000 איש, הפשיטו אותנו והכריחו אותנו לקפוץ 2 מגרשים על הרצפה כשהחיילים מרביצים לנו. 300 איש נפלו על הרצפה ולא קמו. לאחר מכן, הגיע מנגלה לתורים והצביע עליי- אז שאלתי אותו 'אתה מצביע עליי?' הייתי היהודי היחיד שמנגלה ענה לו אי פעם ואמר 'תמשיך לעמוד כלב'. הסיפור שלי הוא לא רק השואה, חמש שנים שואה זה קטע קצר מחיי". יום לאחר הגעתו לישראל גויס דן לצה"ל והשתתף במלחמת העצמאות. את סיפורו המלא של דני ניתן לקרוא באתר על שמו. טומי שחם בן ה-92 היה בן 10 כשהגיע לאושוויץ יחד עם עוד 50,000 איש , מתוכם ניצלו רק 600. "ברחנו להונגריה והתחבאנו שם עד שנשלחנו לאושוויץ כחודשיים לפני שחרור המחנה. כשהגענו כבר לא היה קרמטוריום. הסתובבנו במחנה עירומים לחלוטין, שמו לי מספר על היד והכניסו לאולם גדול מאות ילדים ומאות אמהות ואני ביניהם. לאולם נכנסו חיילים עם כלבים והוציאו בכוח את כל האמהות, נותרנו שם 300 ילדים. אספתי שם 10 ילדים ושמרתי עליהם, לצערי 9 מתוכם מתו ממחלות. אני יודע להגיד שאני בחרתי בחיים. הבטחתי שאני לא אבכה על כך שאבא שלי ואחיי מתו. נהייתי ספורטאי, זכיתי באליפויות והפכתי למאמן. אני כאן להגיד- הדבר הכי חשוב זה לבחור בחיים ולהנות". טומי כתב את סיפור חייו לכדי ספר "סיפורה של תמונה" המתעדת אותו ואת עשרת הילדים ששמר עליהם על הגדר במחנה ההשמדה. מוגדי אונגר בת ה-96 הייתה בת 16 בהגיעה לאושוויץ, שם נספו כל בני משפחתה: "הייתי באושוויץ כאשת עדות 34 פעמים. כשאני רואה את החדשות אני רואה את החטופים חוזרים הביתה לחיבוקים, ויודעת שב"ה הם לא עברו שואה כי כשאני יצאתי מאושוויץ יצאתי לבד". מוגדי כתבה ספר "שלום אחרון לאמא" שהעניקה במתנה לספריית הכנסת. מחוץ לדיון הוצגה תערוכתו של ניסים סלמה "החוליה האחרונה". סלמה צילם מעל ל-120 שורדי השואה ומתעד את סיפוריהם, סלמה ממשיך לתעד ניצולים בכל העולם משום מהאמונה ש"הזיכרון הוא להבה שחייבים לשמור מפני השכחה והאדישות. שמאירה את החשכה ומגינה באומץ מפני שנאה לאחר".
