בתור מי שגרים במדינת ישראל אני מתאר לעצמי שעוברת עליכם תקופה לא פשוטה. כן עסקה, לא עסקה, כן טרנספר, לא טרנספר. אני יכול רק לדמיין מה עובר עליכם. לי הדברים פחות נוגעים כי אני מנטלית חתכתי מפה. פיזית אני נוכח, אבל מבחינה פסיכולוגית אני מתגורר בכלל בעיר באפלו שבניו יורק. ולראיה, העובדה שקמתי באמצע הלילה השבוע כדי לראות את חצי גמר ליגת הפוטבול האמריקאית, שבה התחרתה קבוצתי האהובה הבאפלו בילס מול הרשעים הארורים מקנזס סיטי לא תיבנה ולא תיכונן. מזה זמן שאני מנסה לסגל לעצמי כל מיני יומרות אנגלוסקסית מתוך שאיפה להפוך את עצמי לכמה שפחות נסבל ואכן עלתה בידי. רוב חבריי נטשו אותי על רקע האמריקניזציה שפשטה בי, כולם מלבד ילובסקי השכן שנדבק גם כן בקדחת הפוטבול וכך, כמו איזה שני מצורעים בחוף, אנחנו נפגשים מדי שבוע, אוכלים נקניקיות ורואים את ילידי הענק מתרסקים זה על זה כל הלילה. עוד באותו נושא: סופו של כל עלון תתייבשו לכם קרב רב כתובת אש בקפיטול לאשתי כל הנ"ל לא מפריע כלל ועיקר כי היא מנטלית כנראה נשואה למישהו אחר, אבל כשהבטחתי לבן שלי ישי, להלן הסנדוויץ', שאעיר אותו בלילה לראות את המשחק יחד איתי, או אז התעוררה העזר כנגדי. "יש לו לימודים מחר", היא טענה, "אפשר לראות בבוקר את התקציר וזהו". "אפשר גם ללעוס גרביים, נשמה", החזרתי לה באותה מטבע, "אבל אנחנו לא בהמות". "אפשר להתווכח על זה", היא מלמלה ויכולתי לראות אותה מנסה לחשב מתי בפעם האחרונה הבהמה שמולה התקלחה. הייתי צריך לפעול מהר. "זו תהיה צפייה ביקורתית וחינוכית", יריתי מהמותן, "יש הרבה מה ללמוד מספורט על עבודת צוות, שיתוף פעולה וקיום הבטחות". "איך הוא ילמד מהמשחק על קיום הבטחות?" "הבטחתי לו שאני אעיר אותו". אשתי הפנימה מהר מאוד שאני, כמו שאומרים האמריקאים, זרקתי אותה מתחת לגלגלי האוטובוס, ושאם לא אעיר את הילד הוא ידע שזה באשמת אמא. "בסדר", היא נשברה, "אבל אני רוצה לשמוע ממנו מחר על כל הערכים החינוכיים שהוא ספג". מפה לשם אני והילד הלכנו לישון בשמונה בערב כדי להצליח לקום באחת. המשימה הראשונה הייתה להצליח לקום בלי להעיר את אשתי, לא משימה פשוטה בהתחשב בעובדה שלאשתי יש שינה מאוד קלה. כשהמואזין בכפר הסמוך לוקח נשימה לפני זעקות התפילה היא כבר מתעוררת. מהנשימה רבותיי. אל תשאלו אותי איך, אבל הצלחתי לקום בחמישה לאחת בלי שעון ובלי כלום. נטו כוח רצון. שזו חתיכת יריקה בפרצוף לכל תפילות השחרית שאליהן בוששתי להגיע בימי חלדי, אבל לא זה נושא הטור. התרוממתי ממיטתי בזהירות והכנסתי בשיא העדינות רגל אחת לתוך נעל הבית. "למה כל כך חזק?" אשתי התבאסה, "עכשיו אני בחיים לא אחזור לישון". ידעתי שזו משימה בלתי אפשרית. עכשיו נשארה רק הדילמה מה לעשות עם כף רגלי השמאלית, להכניס לנעל הבית השנייה או לא. "אני יכולה לשמוע אותך מתלבט, זה נורא מפריע", היא פתרה את הדילמה, "תכניס את הרגל השנייה ויאללה". יצאנו לבסוף את הבית אל תוך הלילה הרטוב ותוך דקות ספורות נכנסנו לביתו של ילובסקי שהמתין לנו עם המשחק מוקרן על קיר, חטיפים כיד המלך ושני דנקברגים רבוצים על הספה. הדנקברג הראשי, בנצי, הוא אמריקאי מוסמך, עם ותק וכל האישורים הנדרשים. סמכות בלתי מעורערת בכל מה שקשור לפוטבול, בשר וגמרא סנהדרין. הבן שלו אלון, לעומת זאת, לא בא לי טוב בעין. בשגרה הוא דווקא בחור לעניין, אבל גם שעון מתוקן מראה את השעה הלא נכונה מדי פעם ויצא שאדון אלון הזה הוא אוהד של קנזס סיטי, אויבינו המושבעים. מצד האמת הייתי צריך לחבוט את הכובע האדום מעל ראשו ולהטיח בו עלבונות יצירתיים כיד הדמיון הטובה עליי וככל שהמוסר היהודי מאפשר, אבל הבטחתי לאשתי חוויה חינוכית לילד. אז בירכתי את אלון לשלום תוך כדי שעיניי רושפות כלפיו מתוך תקווה שלפחות דרך המבט הוא יקלוט את הבוז שאני רוחש לו. "אתה מועך לי את היד", הוא אמר לבסוף. "אני פשוט מתפוצץ מרוב הערכה כלפיך וכלפי כל הבחירות שעשית בחיים", המשכתי למעוך כדי לוודא שההערכה אכן מורגשת. לבסוף התחיל המשחק. ואיזה משחק זה היה. מותח מאי פעם. חשוב להדגיש שהקבוצה שלנו, הבילס, ידועה כלוזרית מושבעת עם אלרגיה חריפה לניצחונות ברגעי הקלאצ'. לא סתם היא נבחרה להיות הקבוצה היעקבינית, אבל הייתה תחושה שהפעם זה ייגמר אחרת. כמובן שהקפדתי לקיים את הבטחתי לאשתי ותוך כדי המשחק לחשתי לבני מסרים חינוכיים. "תראה איך החברים לקבוצה מרימים את החבר שנפל", הפניתי את תשומת ליבו לאחווה בין השחקנים. "תראה איך השחקן שטעה מודה בטעותו וממשיך הלאה", הסברתי לו על חשיבות של לקיחת אחריות. "תראה איך ילובסקי דוחף את ההמבורגר הזה ורק אז שותה את הקולה", הדגשתי לו כמה חשוב לא להתמלא ממוגז. היה חינוכי בקיצור. והכול יכול היה להישאר חינוכי לולא הרגע המכריע ברבע הרביעי שבו, כשהיינו ביתרון מול העמלקים הענקים, החליטו השופטים לפסוק בניגוד לאירועים במגרש ולהעביר את הכדור לידי היריבה. מכאן הדרך להפסד הייתה קצרה ואני, כמו האוהד האמוציונלי שאני, פשוט איבדתי את העשתונות. "אתה רואה, ילד???" התחלתי לזעוק על הבן שלי, "אין טעם להתאמץ בכלל! בכלום! תמיד יבוא מישהו ויהרוס לך הכול. אין שופטים בירושלים, קל וחומר בקנזס סיטי! שחיתות, זה מה שהולך היום. אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לרמות, להעלים עין, לשחד את דרכך לפסגה. מה הטעם לעבוד קשה, בחריצות ובהגינות כשבסוף הכול קורס לנגד עיניך. אין טעם למשחק הזה, שלא לומר לחיים האלה". "אבל מה לגבי לקיחת אחריות?" צייץ הילד. "לקיחת אחריות זה ללוזרים!" הכרזתי, "ווינרים לוקחים גביעים! בכל דרך אפשרית". בשלב הזה שמתי לב לדנקברג הצעיר שישב מבסוט עם הכובע האדום שלו, ובלי לחשוב פעמיים השלכתי את עצמי לכיוונו תוך שאני מנופף בזרועותיי במטרה למחות את החיוך מפרצופו המנצח. ילובסקי נעמד חוצץ ביני ובינו בניסיון להפריד בינינו, בעוד בנצי צועק לילובסקי: "שחרר אותו, לא תזיק לילד איזו כאפה טובה לפרצוף", תוך כדי שהוא לועס דוריטוס. כשזה מגיע להורות, בנצי פחות מודל לחיקוי. המשחק נגמר בפחי נפש ואני וישי הגענו הביתה בחמש בבוקר, מובסים ומותשים. למזלנו הצלחנו לא להעיר את אשתי כשנכנסנו. היא פשוט כבר הייתה ערה כי "מישהו בשכונה צרח כמו מטורף לפני חצי שעה". צחקקתי בהיסטריה ואמרתי לה שזה כנראה המשוגעים מהכפר השכן. "נו, אז מה למדת מהצפייה במשחק עם אבא?" אשתי תחקרה את הילד למחרת. מזה חששתי. הילד הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו. "ספורט זה חשוב, אבל הכי חשוב לשתות את הקולה אחרי שמסיימים את הבשר אחרת מתמלאים", הוא אמר לבסוף. נו, יכול להיות יותר גרוע. לתגובות: jacobi.y@gmail.com