השבוע מציינים ברחבי העולם את יום הזיכרון הבין־לאומי לשואה. זהו יום שמפנה את הזרקור לעבר הזוועות שעברו מיליוני יהודים, אבל הוא גם תזכורת לאחריות שלנו, כחברה, כלפי מי ששרדו. בישראל חיים כיום 123,715 ניצולי שואה. הגיל הממוצע שלהם עומד על 87, ומתוכם 90,000 מוגדרים סיעודיים. נתוני הקרן לרווחת נפגעי השואה מגלים מציאות עגומה: כמחצית מניצולי השואה מתקשים לכסות את ההוצאות החודשיות של משק הבית, 36 אחוזים מהם זקוקים לסיוע ברכישת מצרכי מזון, ו־27 אחוזים נאלצו לוותר על מזון בשנה האחרונה בשל קשיים כלכליים או בעיות ניידות. 7.5 אחוזים מהם נאלצו לוותר על תרופות – נתון מזעזע שממחיש עד כמה קריטית המצוקה. החיים בגיל השלישי אינם פשוטים, ובשביל ניצולי השואה החיים קשים במיוחד. המספרים הללו, שמתפרסמים השבוע, הם תזכורת לכך שחלון הזמן שלנו לפעול למען הדור הזה הולך ומצטמצם. פרט לנתונים הכלכליים ישנו גם הממד האישי והרגשי. רבים מהם חיים לבד, מנותקים ממגע אנושי חם, בלי מעטפת משפחתית שתעטוף אותם ותתמוך בהם. בגיל מבוגר, הבדידות היא לא רק רגש – היא איום ממשי על הבריאות הנפשית והפיזית. מדינת ישראל אוהבת לדבר על מוסר יהודי, ערכים לאומיים וחוסן חברתי. אנחנו מצטיינים בטקסים מרשימים, נאומים חוצבי להבות וסרטים תיעודיים מרגשים ביום השואה. אך האתגר האמיתי הוא לא ביום הזיכרון עצמו, אלא בשגרה היומיומית. האם אנחנו זוכרים את הניצולים גם ביומיום? זיכרון ואחריות, לא רק ליום אחד בשנה. הזמן אינו פועל לטובתנו. ניצולי השואה לא יישארו איתנו עוד שנים רבות. יש לנו חלון הזדמנויות מצומצם, וזה מחייב אותנו לפעול כעת. חובתנו המוסרית היא לדאוג לכך שהשנים האחרונות שלהם יתאפיינו בכבוד, בביטחון כלכלי ובמעטפת תומכת - רגשית ופיזית. הממשלה חייבת לקחת אחריות ולפעול מיידית לפיתוח פתרונות מערכתיים. לצד מענים כלכליים קריטיים, כמו העלאת קצבאות הזקנה, יש להשקיע גם בפתרונות ממוקדים להתמודדות עם הבדידות. אחד האתגרים העיקריים הוא חיזוק המעטפת החברתית לניצולים. יש לפתח מערך קבוע של ביקורי בית על ידי אנשי מקצוע ומתנדבים, לצד הקמה של קהילות תומכות שמציעות לניצולים תחושת שייכות, קשר אנושי ומעטפת חברתית. בנוסף לכך, ניתן לשלב טכנולוגיה מצילת חיים: התקני חירום אישיים שמאפשרים מענה מהיר במצבי חירום, ומערכות ניטור שיכולות לזהות חוסר פעילות חריגה ולדווח אוטומטית. כך נוכל לזהות מצוקה של ניצולי שואה עריריים ולסייע להם בזמן אמת. פרט לכך יש לבחון כיצד ניתן להנגיש לניצולים פעילויות חברתיות בקהילה כמו חוגים, מפגשים חברתיים וביקורים בין־דוריים. יצירת חיבורים בין הניצולים לצעירים יכולה להעניק להם תחושת משמעות וערך ולתת מענה לבדידותם. ניצולי השואה לימדו אותנו שיעור על כוחם של רוח האדם, התקווה והיכולת לקום מתוך האפר. כעת, תורנו להוכיח שאנו ראויים להם. זיכרון השואה אינו רק טקסים, אלא פעולה יומיומית לשמירה על כבודם של הניצולים. זה הזמן להרים את הכפפה, לאמץ פתרונות מעשיים ולבנות מערכת שתדאג לרווחתם עד יומם האחרון. נזכור כי כל יום שבו איננו פועלים הוא יום שבו ניצול נוסף עלול להרגיש נטוש, מוזנח ובלי מענה. עכשיו תורנו להחזיר להם מעט מהחסד והכבוד שהם ראויים לו. לא רק ביום הזיכרון הבין־לאומי לשואה, אלא בכל ימות השנה. קחו אחריות, לפני שיהיה מאוחר מדי. הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח אסטרטגי בעמותת 121