משה אומר לפרעה, אחר שכבר ניאות לשלח את בני ישראל: "ויאמר משה גם אתה תיתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוקינו" (שמות י, כה). מה הפלא, אם כן, שפרעה משיב לו: "הישמר לך אל תוסף ראות פניי כי ביום ראותך פניי תמות" (שמות י, כח)? מדוע התעקש משה שפרעה יצייד את בני ישראל בבהמות לקורבן? כמו כן, משה מורה לבני ישראל, על פי ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, ב), וכן עשו בני ישראל ולקחו את הכלים הללו איתם. פעולה זו נראית כמעשה הונאה שאיננו מוסרי. מדוע היה נחוץ לפעול כך? עוד באותו נושא: משפט וצדק כבסיס לכלכלה משגשגת פרשת המן עשר המכות ומרקסיזם פריון ויחסי עובד-מעביד נראה לי שהתשובה לשתי השאלות אחת היא. בני ישראל נעשו לעם חופשי ביציאתם ממצרים. אולם תודעת החירות תלויה בהבנה שזכות הקניין היא זכות בסיסית, וששעבוד של אדם לרעהו הוא פגיעה חמורה ביותר שדורשת פיצוי. משה מבין שאין די ביציאה מבית עבדים כדי להקנות לבני ישראל את תודעת החירות. בני ישראל צריכים להבין שנעשה להם עוול כלכלי, לא רק פיזי. לפיכך, הפגיעה בחירותם דורשת פיצוי של הריבון – של פרעה, והוא חייב להעניק להם את צורכי פולחנם, ולספק להם בהמות לצורך הקרבת קורבנות. גם העם המצרי, שאותו שירתו בני ישראל, חייב לפצותם. רק תודעת הזכות לקניין היא זו המבטאת בשביל בני ישראל את מצבם החדש כבני חורין. הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'