האמונה הזאת עלולה להיות בעייתית לעיתים. חלקנו זוכרים כיצד נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ואחרים קרסו לאחר שלקחו הלוואות מנופחות שהתקשו להחזיר. סיפור דומה, אך ברמה העולמית, התרחש בחברות כגון אנרון, TWA , וולוורת', פאן אם ופארמאלאט. וכמו בחברות, כך גם במדינות שמגזימות בנטילת חובות. החוב של ארצות הברית למשל הוא יותר מ־35 טריליון דולרים לעומת תמ"ג של 29 מיליארד, כלומר החוב עומד על כ־123% מהתוצר המקומי. באירופה, ליוון יש יחס חוב לתוצר של כ־164%, לאיטליה 137%, לצרפת 113% ולספרד 105%. לעומתן גרמניה עומדת על 62%, בולגריה - 22%, שבדיה - 32%, דנמרק - 34% וליטא - 37%. ישראל הייתה במגמה מתמדת של הורדת יחס החוב-תוצר, וב־2023 הוא עמד על 59.9%, אולם בעקבות המלחמה טיפס בחזרה ל־67.6%. עוד באותו נושא: על הנייר אמנת מסטריכט קבעה כי כל מדינה שרוצה להצטרף למטבע האירופי, היורו, חייבת לשמור על גירעון שנתי של פחות מ־3% ויחס חוב-תוצר של פחות מ־60% במצטבר. אפשר כמובן לראות כי מדינות רבות חורגות מהיחס הזה, וכי הממוצע האירופי עומד כעת על כ־90%. יוון היא מדינה כושלת כלכלית זמן רב, כך גם ספרד ואיטליה. צרפת, שהיא מעצמה כלכלית וביטחונית, סובלת ממדיניות לקויה, במיוחד בכל הנוגע לרווחה וקליטת מהגרים. בשל כך, הגירעון השנתי שלה עומד על 6%, כמעט כמו ישראל שנמצאת במצב מלחמה. התוצאה העגומה ממקמת אותה שלישית באירופה בהיקף החוב ביחס לתוצר. הגרמנים, לעומת זאת, מקפידים על המצוות קלה כבחמורה, ולא חורגים בהרבה מהתקרה המרבית. הגירעון השוטף שלהם עומד על סביב ה־0%. בצרפת, המצב הפוליטי המעורער גורם לכך שלא ניתן להשתלט על ההוצאות, והמדינה מנסה לקנות שקט או יציבות חלקית באמצעות הוצאת כספים שאין לה על אוכלוסיות שונות בתקווה לרכוש את לב המצביעים. קצת דומה לעסקאות עם החרדים אצלנו. ואילו הגרמנים מנגד, עם שר אוצר נוקשה ומשמעת כוללת חזקה יותר, גורמים למשבר בכך שלא פותחים את היד גם במקומות שבהם המצוקות ברורות וניכרות לעין. בכך יוצרים הגרמנים משבר מסוג אחר. אחת התוצאות של האסימטריה במשמעת התקציבית היא שהבנק המרכזי האירופי מוצא את עצמו רוכש כמויות אדירות של אג"ח ממשלתי ספרדי ואיטלקי. זאת במטרה לשמר את שערי הריבית בארצות אלו ברמה נמוכה יחסית, ובפועל הוא יוצר מעין סבסוד אירופי למדינות הבזבזניות. ובאמריקה, לדונלד טראמפ יש כמה רעיונות לגבי סיוע החוץ הנדיב של ארצות הברית והוצאות הביטחון העולמי שהיא מוציאה. ייתכן שרעיונות אלה יובילו להקטנה מסוימת בגירעון האמריקני וביחס החוב לתוצר, אולם לא ברורה יכולתו ללכת עם הקיצוצים עד הסוף. מנגד, החלטתו של ביידן לשקם את התשתיות בארצות הברית שבמקומות מסוימים נראו כבר כמו בעולם השלישי, עם גשרים מתמוטטים, כבישים מלאי בורות וצנרת ששליש מהמים לשתייה דולפים ממנה, מומשה רק בחלקה. גם מבחינה פוליטית הצעה זו לא הוכיחה את עצמה, שכן המקומות שנהנו במיוחד מהמהלך דווקא הצביעו נגדו. על פניו נראה שיש יסוד גדול של אי יציבות עולמית שממתין מעבר לפינה, והשאלה היא עד כמה המדינות הגדולות בעלות החוב הענקי יצליחו להשתלט על התקציבים ועל הגירעונות בלי לגרום לאי שקט ומהומות בארצותיהן. הכותב הוא יושב ראש קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG