חולשתנו האנושית גזרה עלינו, אם לא שנקדיש מאמצים יוצאי דופן לשינוי, רגישות יתר לעוולות שנעשות לנו ואדישות־מה לסבל האחר. מודה ומתוודה שגם אני נכשל בזה תדיר. בחודשים האחרונים נתקלתי בנסיבות משפחתיות בעוול כזה, שנעלם מעיניי שנים, והתעוררתי לחקור אחריו. המחקר הקצר הוביל, צעד אחר צעד, למקום שמופקד על עשיית הצדק במדינה, אך פעם אחר פעם הוא מתגלה כמקור העוול - בית הדין הגבוה לצדק. על פי נתוני הביטוח הלאומי, במדינת ישראל יש יותר מ־300 אלף קשישים סיעודיים שמקבלים קצבה, כ־50 אלף מתוכם בדרגה סיעודית קשה. אלה שנזקקים לסיוע יומיומי באכילה, התניידות, מקלחת ותפקודים נוספים נעזרים בדרך כלל בשירותים של עובד זר סיעודי. אלה מהם שבוחרים להישאר בביתם ולא בדיור מוגן משתמשים בשירותיהן של חברות תיווך שמתמחות בהבאת עובדים מחו"ל, ומעסיקים באופן ישיר עובד זר בביתם. עוד באותו נושא: מגלות פנים שלא כהלכה דרך אמונה בחרנו ביבי אשם ולעזאזל המדינה מי יציל את בית הכנסת ישראל, כמדינה שדוגלת מאז הקמתה בתפיסת עולם סוציאלית, החליטה בתחילת המילניום להסדיר את מעמד העובדים הזרים שהלכו והתרבו באותן שנים בארץ, במקביל לצמיחה הכלכלית ולעלייה ברמת החיים. בשנת 2008 נחתם צו הרחבה, שמחיל את כל הוראות החוק לגבי זכויות עובדים אזרחי ישראל גם על עובדים זרים. זה כולל חופשות, ימי מחלה והבראה ושכר מינימום, וגם - חובת הפרשת פנסיה של המעסיק והעובד במקביל. אפשר להתווכח לגבי ההיגיון של החלת הסעיף האחרון גם על עובדים זרים. למען האמת, אף ראוי להתווכח. אבל נניח לזה בעת הזאת, ונחזור לכך בהמשך. החוק החדש הוטמע בתוך כמה שנים באמצעות תביעות שהגישו עובדים זרים נגד מעסיקיהם שלא הפרישו להם פנסיה, ויצרו מאזן הרתעה שגרם למעסיקים ליישר קו (למעט ענפים כמו חקלאות, שמשום מה הצליחו לחמוק מעין החוק עד היום). בתחילת העשור השני של המילניום התחילה לצוף בעיית המסתננים הבלתי־חוקיים מאפריקה. היא העירה יחד איתה בעיה כוללת יותר, של השתקעות עובדים זרים בישראל הרבה מעבר לזמן שמתירה להם האשרה. מדינת ישראל הפכה ליעד אטרקטיבי, אבל כמו שקורה הרבה פעמים אצל אנשים נחשקים בעלי דימוי עצמי נמוך – הם האחרונים לגלות שהם כאלה. ממשלות הימין ששלטו אז ברצף ניסו למצוא פתרונות לבעיה, אבל נתקלו בחומה בצורה שהקשתה עליהם. ניחשתם נכון – בג"ץ. התיקים המוכרים יותר שהתנהלו בבג"ץ היו גרסאות שונות של חוק הפיקדון שהוביל שר הפנים דאז גדעון סער, שנפסלו בזו אחר זו. נזכיר בקצרה: סער רצה לחייב מעסיקים של מסתננים להפריש 20 אחוזים משכרם לקרן פיקדון, שאותה יוכלו למשוך רק עם יציאתם מהארץ. תמריץ פשוט. בג"ץ פסל את החוק וגם ניסיון לעידון שלו, והותיר את בעיית המסתננים מאפריקה ללא מענה. בגלגול הבא, בשנת 2016, הובילו שר הפנים דאז אריה דרעי ושרת המשפטים איילת שקד שינוי באמצעות תקנות, כלומר בלי הליך חקיקה, שמנסה להשתמש בחובת הפרשת הפנסיה שאנו עוסקים בה לטובת יצירת תמריץ לעובדים זרים לעזוב את ישראל בתום תקופת הרישיון שלהם. נדגיש, לא מדובר כאן במסתננים לא חוקיים, אלא בעובדים ברישיון. התקנות נועדו לתת מענה לתופעה שהלכה והתפשטה, ובה עובדים נשארו בארץ אחרי תקופת הרישיון לפרקי זמן ארוכים מאוד, בואכה השתקעות והגירה של ממש. הרציונל היה זהה לזה של חוק הפיקדון, רק עם כספי הפנסיה: המעסיק יעביר את כל חובותיו לפנסיה של העובד לקרן ייעודית, שתלך ותתקזז על ידי המדינה ככל שהעובד לא יעזוב את הארץ בזמן שנקבע לו. חלוצי הציונות ההודים התקנות האלה עבדו לא רע, והצליחו לחמוק מהרדאר של בג"ץ במשך תקופה לא מבוטלת. אבל גם לניסיון של ממשלת ישראל ליישם מדיניות שמשקפת את תפיסת עולמה יש גבול. כחלוף שבע שנים, ביולי 2023, התכנס פורום מכובד של שופטי בית המשפט העליון וקבע שדין התקנות להתבטל. השופטים האריכו בפסק הדין בכל מיני פלפולים משפטיים, אבל מעניינים יותר הנימוקים העקרוניים שלהם. הנשיאה דאז אסתר חיות נעצה את לב העניין: "התופעה של שהייה בלתי חוקית של עובדים זרים, עם כל חשיבותה, אינה יכולה להצדיק פגיעה כה קשה בזכויותיהם". השופטת דפנה ברק־ארז, שהצטרפה לדעת הרוב, ציינה שלגבי עובדים מבוגרים התלויים בחיסכון שצברו, מדובר גם ב"פגיעה אפשרית בזכות לקיום מינימלי בכבוד". עד כדי כך היא מחויבת למדיניות הרווחה של מדינת סרי לנקה. התעלה על כולם השופט עופר גרוסקופף. יסלח לי כבודו, אבל רק רמת הפאתוס שבה נוסחו הדברים תוכל לשוות לרמת הגיחוך שבהם: "מחובתנו לזכור: לא על מנת ליהנות מ'חלבה ודבשה' של הארץ ניתן לעובדים הזרים היתר לבוא בשערי ישראל, אלא בעבור יסעדו לילות כימים את הקשישים והסובלים היקרים לנו; יבנו בזיעת אפם, ולעיתים במחיר שלמות גופם, את בתינו וערינו; ויעבדו בעבודות השדה המתישות לשם ייצור מזוננו". ממש בחלוצים של הציונות המאוחרת עסקינן, אליבא דגרוסקופף. גרוסקופף לא נח, ובפסקאות הבאות רק הגביר את הפאתוס: "ישראלי שחטא, אף על פי שחטא - זוכה להגנת חוקי היסוד, ועובד זר שחטא (כלומר, לא עזב את הארץ במועד תום הרישיון), מה דינו? האין הוא בעל זכויות יסוד הראויות להגנה חוקתית? האם כספים פנסיוניים שצבר כדין הופכים למרמס וניתן להעלימם במלואם בהרף הוראת חוק? תשובת בית משפט על השאלות הללו חייבת להיות זכה וצלולה - גם לעובד הזר יש זכויות חוקתיות, וחובת מערכת המשפט הישראלית להגן עליהן". השופטים, אם כן, הכריעו באופן ברור שזכויותיו האישיות של העובד הזר גוברות בלי שאלה בכלל על החוק במדינה ועל הזכות של המדינה לאכוף אותו. מדוע אני מביא את רצף הפסיקות הזה, מחוק הפיקדון ועד ביטול קיזוז הפנסיה? מפני שהקו החד־משמעי שמציג בג"ץ באופן עקבי בנושאי מסיגי גבול למיניהם מתהפך בסופו של דבר על האנשים החלשים ביותר בחברה, שמה לעשות - משתייכים למעמד הנמוך ביותר בפירמידת הזהויות של בג"ץ: יהודים. נחזור לרגע אל הצו המרחיב מ־2008. הוא כלל כל מיני מודלים של העסקה שבהחלט היה ראוי להחיל עליהם את דיני הפנסיה החדשים, אבל דווקא הנושא של עובדים זרים ראוי לפקפוק. הרציונל של החוק המקורי ביקש למנוע מצב שבו אנשים לא חושבים מספיק על עתידם או שפרנסתם דחוקה, באמצעות הפרשת חובה של המעסיק והעובד לקרן שיוכלו להשתמש בה רק לאחר הפרישה. כך תימנע תמונה בלתי נסבלת של קשישים רעבים ללחם שאין להם אפילו את האפשרות לצאת לעבוד ולפרנס את עצמם. עובדים זרים, שעל פי החוק אינם יכולים להישאר בארץ יותר ממספר מועט של שנים, אינם עונים על תכלית זו של החוק. הם הרי יקבלו את ה"פנסיה", לכל המאוחר, בתום השנים שלהם פה, ויוכלו לעשות איתה כרצונם. למעשה, זו סתם תוספת שכר שמושתתת על המעסיק, לא פנסיה. אבל המצב גרוע עוד יותר. הצו הזה לוקה בכוללנות עיוורת ואבסורדית כאשר הוא חל גם על קשישים שמעסיקים ישירות עובדי סיעוד זרים בביתם. הרי מי הם יותר מ־50 אלף הקשישים הזקוקים לעזרה צמודה של מטפל סיעודי? יש בהם, בוודאי, גם אנשים אמידים שאינם מתרגשים מהעלות הנוספת. אבל יש גם חלק לא מבוטל מתוך הקבוצה הזאת, שבעצמם לא הפרישו כספים לפנסיה באופן מסודר בכל שנות העבודה שלהם, אם בגלל שעלו לארץ בגיל מאוחר או שעבדו בשנים שבהן ההסדרה החוקית לא הייתה גורפת. וגם אם הפרישו בעקביות מיום עבודתם הראשון, רבים מהם עבדו במשרות שלא היו שוות הרבה יותר משכר המינימום. כל הקשישים הללו נאלצים להשקיע את מעט הפנסיה שלהם, כאזרחי המדינה ובוניה, בפנסיה של אורח נטה ללון שאינה פנסיה אלא פיליפינים־בלוף. זה סכום לא מבוטל בכלל. המשכורת של העובדים הזרים, שהוצמדה גם היא באותו צו לשכר המינימום הישראלי, עומדת על 6,000 שקלים בחודש לכל הפחות, והפרשת הפנסיה של המעסיק היא 12 וחצי אחוזים מהשכר. 800 השקלים שהוא משלם מדי חודש עשויים להיות קריטיים לקשיש, שגם ככה נאלץ להתמודד עם שכרו הגבוה של העובד. מבחינת העובד, למרות התיאור הדרמטי של גרוסקופף, מדובר בדקדוקי עשירות: זאת השאלה האם ירוויח פי שישה או פי שבעה ממה שהיה מרוויח במדינת מוצאו. אם היינו שואלים את העובד עצמו, הוא היה בוחר להגיע לפה עם התוספת לפנסיה או בלעדיה. חקיקה חוצת מפלגות לעוול שיצר הצו הבלתי מובחן שמו לב אנשים רבים. בטח הקשישים עצמם ובני משפחותיהם, אבל גם גורמים בעלי השפעה. והנה, למרבה ההפתעה, זה אפילו לא עניין של ימין ושמאל: חברת הכנסת שרן השכל כשהייתה בקואליציה של בנט־לפיד, וחבר הכנסת איתמר בן גביר שהיה אז באופוזיציה, הגישו שניהם הצעות חוק נפרדות אך דומות לביטול חובת הפנסיה לעובדים זרים בסיעוד. הצעת חוק כזאת הועלתה גם ביוני האחרון על ידי חבר הכנסת יצחק קרויזר עבור בן גביר, ששימש אז כשר. אבל ראו זה פלא, ההצעות הללו מעולם לא התקדמו. הן אף פעם לא הוגשו כהצעות חוק ממשלתיות, למרות הקונצנזואליות שלהן. הן אפילו לא התקדמו לקריאה ראשונה, ותמיד התמסמסו אחרי הקריאה הטרומית. הסיבה? פסקי הדין של בג"ץ בנושא, כפי שהבאנו אותם, מבהירים לחברי הכנסת מראש מה יעלה בגורל החוק שיעבירו. "לא בגיץ", מכנים זאת היועצים המשפטיים בכנסת. כך היה, לצורך ההמחשה, עם הצעת החוק האחרונה של חבר הכנסת קרויזר. היא עברה ביוני כהצעת חוק פרטית בקריאה טרומית. הצעת חוק פרטית, לעומת הצעת חוק ממשלתית, אינה עוברת בחינה של "גורמי המקצוע" לפני הגשתה, ולכן היא צריכה לעבור דרך חתחתים ארוכה יותר. לכן, עוד לפני ההצבעה בקריאה ראשונה היא נשלחה לדיון בוועדת הרווחה. הדיון, עד כה, לא התקיים. מדוע? הלכנו לברר. זאת התשובה הלא מפתיעה של דוברות הוועדה: "הצעת החוק אינה מגובשת מספיק מבחינה משפטית, ועמדות משרדי הממשלה ביחס להצעת החוק טרם ידועות. לכן, פגישה מקצועית עם משרדי הממשלה נמצאת בתהליכי תיאום, לעוד שבועיים". עזבו אתכם מכל המילים המיותרות, העיקר נעוץ בהתחלה: "אינה מגובשת מבחינה משפטית". היועצים המשפטיים שראו את נוסח הצעת החוק, כך אני משער בדמיוני, צחקו בקול גדול. אם עיקול של 20 אחוזים מפנסיה של עובד שעבר על החוק, ובג"ץ אינו חולק על כך שהוא עבריין, נדחה פה אחד ובהתלהבות כזאת, איך אפשר בכלל לדבר על ביטול החובה? אבל מה עם העובדות, קרי שזה לא באמת פנסיה אלא מצג שווא אווילי? ומה עם ניצולי שואה ובוגרי מעברות שיידרשו לתת את פרוטותיהם האחרונות לעובד שמחר חוזר לארץ מולדתו? האם כוחם של החלוצים החדשים אליבא דגרוסקופף יפה מכוחם של החלוצים האמיתיים שייסדו לנו מדינה? בחזרה לרישא: מהיכל הצדק כביכול, משם יצא העוול. לתגובות: yoniro770@gmail.com
