חודש שבט מזוהה בדרך כלל כחודש בו חל ראש השנה לאילן, אך הוא מופיע לראשונה בתחילת ספר דברים כחודש שבו משה רבנו מוכיח את עם ישראל בסוף חייו: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ". תוכחה קשה בלשון התנ"ך נקראת "שבט": "וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים", וכן "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ". האם מקרה הוא שמשה מוכיח את העם דווקא בחודש שבט? המטה, או השבט, הוא סמל מרכזי בהנהגת משה רבנו. בהופעתו הראשונה בהתגלות הסנה, ציווה אותו ה' כי באמצעות המטה יעשה את האותות, את הסימנים של השגחת ה' בעולם בניסים ונפלאות. אולם למטה תקפיד נוסף והוא הסימן של הנהגה ושלטון כמלך האוחז שרביט בידו, כפי שמוסבר בברכת יעקב: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה". אם כן, לקיחת המטה בידי משה מסמלת את קבלת תפקיד המנהיגות. ואולם מובן ששני תפקידים אלו של המטה עניינם אחד - להוביל את עם ישראל עפ"י רצון ה' בעולם וכך תפקידו של המנהיג הישראלי זה לגלות את הנהגתו של ה' בעולם. עוד באותו נושא: תענית החורבן הרוחני הגבורה היוונית המופקרת אל מול רוח הגבורה תמוז – די לבכיינות! אשת און בן פלת: חכמת זיהוי התפקידים ומדוע משה הוא שזכה להנהיג את ישראל? בזכות מסירות נפשו לעם ישראל. אף על פי שהיה יכול לחיות בשלווה כבן מאומץ בבית פרעה, בחר לצאת אל אחיו, לראות בסבלותם ולסייע להם, לוותר על מעמדו ואף לסכן את חייו למענם. חז"ל מדגישים כי מסירות נפשו היא שהביאה לכך שכל ישראל נקראו על שמו, שנאמר: "לך רד כי שחת עמך". כך גם המיילדות העבריות, שמסרו את נפשן להצלת ילדי ישראל, ושוטרי העם שסירבו להכות את אחיהם ונענשו בידי המצרים – זכו להנהגה בזכות מעשיהם. אך למרות הנהגתו רבת השנים, משה בחר להוכיח את העם רק בסוף חייו, מתוך הבנה שתוכחה מתקבלת כאשר ברור שהיא נובעת מאהבה. "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". תוכחה אמיתית זו הבאה מתוך דאגה לטובת המוכח, ומתוך אמון שהוא מסוגל לתקן את מעשיו. הדבר נכון בין מצד המוכיח, ובין מצד המוכח. מסירותו של משה ניכרה בכך שמסר את נפשו עבור העם במשך ארבעים שנות מדבר ועד כדי שביקש: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" אם לא יימחל להם. רק לאחר שהתוודע העם לאהבתו של משה אליהם, או אז יכלו לקבל תוכחות קשות ולהבין שהן נועדו לתקנם. תוכחתו של משה מגיעה לאחר ארבעים שנות הנהגה, שבהן השקיע את כל רוחו וכוחו בעם, בפתחה של ארץ ישראל שהוביל את כל עם ישראל להגיע אליה, בשעה שהוא בעצמו לא זכה להיכנס אליה בעבורם. אחרי שהזין, השקה והחייה אותם במדבר, כמו מים המחיים את העץ ומקיימים אותו, משה יכול להוכיח אותם מתוך אהבתו לעם. כיום אנו עדים לתופעה מקוממת ובלתי נסבלת מבחינה מוסרית שבה הציבור הציוני-דתי, המוסר את נפשו במסירות נפש אדירה במלחמה, נאלץ להתמודד עם זלזול מצד גורמים שאינם משרתים כלל בצבא, לעיתים אף מביאים להחלטות ועסקאות המסכנות את הלוחמים ואת עתיד האומה, וברוב חוצפתם מרשים לעצמם "להוכיח" את אותו ציבור קדוש על חוסר רגישות וחוסר אכפתיות לחיי אדם. מנהיגות אמיתית, כפי שאנו למדים ממשה רבנו, נמדדת במסירות נפש ובפעולה מעשית מתוך תחושת שליחות. עלינו לשאוף להנהגה שתצמח מתוך אותם אנשים שמסירותם לעם ולמדינה ניכרת במעשיהם, מאותם לוחמים גיבורים בשם ה'. שתקרב אותנו למלכות בית דוד וצאצאיו. הכותב הוא ראש בית המדרש בישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה