לסתום את פיו של אלוקים בקרוב נגיע בדף היומי לאחד המשפטים היקרים לליבי. משפט של רבי חנינא שהייתי שמח לתלות בחוצות העיר במקום כמה שלטים זועמים. בינתיים הוא מצניע את עצמו בדף נ"ח של מסכת סנהדרין: "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". ככה ראה רבי חנינא את התופעה של סתימת פיות. כל הסותם את פיו של חברו, זה שלא מניח לו לומר את דעתו, כביכול סותם את פיו של הקדוש ברוך הוא - סוטר לועה של שכינה. ככה זה, האלוקות היא אמת גדולה, וחלקים שלה מופיעים דרך פיותיהם של ישראל. אף אדם מישראל לא זכה לכל האמת כולה, וכאשר אנחנו לא מאפשרים למישהו להתבטא, הרי שאנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא שאיננו מעוניינים לשמוע אותו. כלומר אין לנו בעיה לשמוע את הדברים שהוא רוצה לומר לנו, אבל רק בתנאי שהם ממילא מתיישבים על דעתנו. עוד באותו נושא: ימים לבנים זה לא רק נדל"ן מאז ולתמיד אנחנו בסדר שחור ולבן אני מרגיש שכל השיח הציבורי שלנו, לצערי הרב, הוא סתימת פיות אחת גדולה. סוגיות הרות גורל על הפרק, אבל באף אחת מהן לא נערך דיון ציבורי אמיתי, רק בליל של צעקות והשתקות. לפני המלחמה במשך שנה שלמה התקוטטנו על הרפורמה, רוב האנשים אפילו לא יודעים על מה באמת מדובר. מהם החוקים שעמדו לחוקק, מה המשמעות שלהם. לא באמת יודעים, מפני שבאף במה לא ניתנה הזדמנות למי מן הצדדים להסביר בצורה מסודרת. רק סלוגנים צעקניים על "דיקטטורה של בג"ץ" מול "דיקטטורה של הרודן". וכן, צריך לומר את האמת, יש צד אחד במפה הפוליטית שמצטיין בזה במיוחד והפך את הכלי של השתקת הצד שכנגד לשיטת עבודה, וכשמישהו מנציגי הממשלה מגיע לכנס להסביר את עמדתו, אין צורך לענות עניינית, רק לצעוק: "בושה! בושה!". ככה מנצחים ויכוח. ככה מייצרים דה־לגיטימציה לדעה. ככה פטורים מלשמוע מה מפריע לצד השני. ככה האמת צבועה בשחור ולבן, ולבחור בין שחור ללבן הרבה יותר קל. כך גם באשר לחוק הגיוס. לכולם עמדה נחרצת כל כך, אבל באיזו במה ציבורית התרחש אי פעם דיון ענייני? במליאת הכנסת ובוועדות, מאז שהכול מצולם, כבר אין שום דיון פתוח בכובד ראש - הכול שואו לתקשורת. אף אחד לא יכול להשלים כמה משפטים לעניין בלי קריאות ביניים. אף אחד לא נשאר להקשיב לצד השני באמת, נשארים רק כדי להתקוטט. גם בתקשורת אותו הדבר בדיוק. כל מי שהתראיין אי פעם בתקשורת יודע שעליו להכניס עולם ומלואו לדקות ספורות שייקטעו כל כמה שניות בהערות של המנחה. אם הוא בצד שלך תקבל אולי עוד קצת אוויר, אבל אם הוא מהעבר השני זה קרב אבוד מראש, המיקרופון של המראיין חזק משל המרואיין. בסוגיית עסקת החטופים כבר נשברו כל השיאים. הכרעה שלכל הדעות כרוכה בפיקוח נפש של עם שלם, התאפיינה בהטחת האשמות ריקות מתוכן במקום בדיון נוקב ומדויק. פתאום הטענה "זה לא יהודי" בלי להסביר, בלי להתמודד, הפכה להיות איזה ג׳וקר שמי שזורק אותו למערכה ניצח. פתאום יש חלוקה בין "שיקולים ענייניים", כלומר אלה שחושבים ממש כמוך, ל"שיקולים פוליטיים", כלומר אלה שדעתם הפוכה. ואיש לא טורח לעצור ולשמוע מה הטענה העניינית. אנשים שהתברר שצדקו בכל הנבואות השחורות שלאחר אוסלו, החרבת גוש קטיף ועסקת שליט – הוצגו כאווילים, כלא יהודים, או כמי שששים לאובדנם של חטופים. מנגד, בכלי תקשורת ימניים ברור מראש מה נכון, אין דיון מעמיק, אין בירור, בטח שאין חשיבה מחוץ לקופסה. לא לימדו אותנו איך מתווכחים בקיץ שעבר, בתום שיעור בכנס 'בניין שלם' על מחלוקות והתנגשויות בבית, אמר לי אחד המשתתפים: פתאום חשבתי על זה, ישבתי שנים בישיבה ולמדתי על דעות שונות ומחלוקות, אבל איש לא לימד אותי איך מתווכחים. הוא כל כך צודק וזה כל כך מדהים, כי לכאורה בכלל לא צריך ללמד את זה. תורת הוויכוח היא שיעור אחד ארוך ומתמשך בין כל בתרי הגמרא, הראשונים והאחרונים. השיעור הזה הוא ממש שיעור מאלף, כל דעה במחלוקת נלמדת מתוך רצון להבין אותה, את שורשיה והשלכותיה. לא משנה כמי ההלכה, גם הדעה הנגדית תילמד בכובד ראש תהומי. הגמרא תנסה לעולם להגדיר את תחומי המחלוקת, לא ליצור רושם כאילו חולקים כאן על הכול. היא תשאל "במאי קמפלגי", במה נחלקו, ותמהר לציין במה "כולי עלמא לא פליגי", כלומר מהן הנקודות שבהסכמה. אפשר להשקיע סדר לימוד שלם ולפעמים גם כמה ימים בהבנת שיטה אחת, ובאותה רצינות ללמוד בימים הבאים את השיטה ההפוכה. לעולם לא תידחה דעה בטענה "מי אתה לומר כך", לעולם לא תידחה בצעקות "בושה, בושה". לעיתים נדירות יש התבטאויות חריפות, אבל הן בטלות בהרבה יותר משישים פנינים של הקשבה והערכה לדעה החולקת. אל מול הטענה הפופוליסטית ששוללת דעה כי "זה לא יהודי", מופיע ארון הספרים היהודי ומעמיד מחלוקות קשובות לתפארת. בטוח לא יהודי לסתום פיות של בעלי דעות אחרות ולפטור את עצמך מלדון בהן בכובד ראש. אז איך אחרי כל זה אומר לי בוגר ישיבה, ובצדק, שלא לימדו אותנו איך מתווכחים? מפני שלפעמים חסר המחנך הזה שיהדהד מה קורה פה: איך ענקי עולם שמביאים דעתם אומרים בענווה, לא בנימוס מתקתק ומאוס, "לעניות דעתי". הם באמת משוכנעים בכך שדעתם, אף שהיא יקרה מאוד, עשויה להיות ענייה אל מול עושר התורה שעוד לא עלה דעתם ואולי נמצא אצל בר הפלוגתא שלהם. לחלוק והנה רגע של עברית, באדיבותה של אישה צעירה בשם תאיר דהמן: הרבה מילים יכלו לשמש את הרעיון של ויכוח בין דעות. מכולן נבחרה המחלוקת. הפעולה של שני הצדדים היא ׳לחלוק׳, מילה שיש לה שתי פרשנויות אפשריות. האחת: לחצות את האחד לשניים, כל אחד יקבל את החלק שנפל בחלקו. השנייה: לחלוק, כלומר לשתף את האחר במה שיש לך. כל צד מבקש לשתף את הצד השני במה שיש לו, בדעה, במקום שממנו היא באה. אתה חולק עימו את דעתך. הוא חולק עימך את דעתו. שניכם יוצאים עם שני העולמות מהמפגש הזה. אני יודע, זה נשמע ממש רומנטי וכל כך רחוק מן המציאות, אבל אם יש לנו מסורת של מחלוקת, כדאי לממש אותה. עלילה ולסיום, בעניין אחר, מתנה קטנה מפרשת השבוע. "למען תספר... את אשר התעללתי במצרים". הרש"ר הירש, שיום פטירתו חל בשבוע שחלף, מסביר שעלילה היא רצף אירועים מתמשך. ההתעללות קרויה על שם העלילה. את זה מתבקש פרעה לספר לדורות הבאים: הייתה כאן התעללות, עלילה מתמשכת, לא אירוע חד־פעמי. אני מבקש להזכיר לעצמי את זה. אנחנו בעלילה מתמשכת. היה תמים לחשוב שהנה רגע אחד והכול יסתדר, אבל א־ל נורא עלילה בצד שלנו, ועוד נכונו לנו עלילות, וצוחק מי שצוחק אחרון. לתגובות: liorangelman@gmail.com