אלי אלבג, אביה של התצפיתנית לירי, שחזרה משבי חמאס ברצועת עזה, עורר השבוע סערה במהלך הצהרה לתקשורת של בני משפחות החטופות ששוחררו. משפט אחד שאמר אלבג הצליח לגרום לזעם רב בקרב בני משפחות של חטופים ומשפחות שכולות המתנגדות לעסקה הנוכחית עם חמאס. "אני רוצה להגיד לראש הממשלה, לחברי הממשלה - גם לקואליציה וגם לאופוזיציה - לאלה שתמכו בעסקה, הלב שלי איתם, תמשיכו עד הסוף. למתנגדים - העם יבוא איתכם חשבון. כשראיתם את הבת שלי ושלוש התצפיתניות יצאו עם חיוך ובגאווה, איפה אתם הייתם, אלה שהצביעו נגד העסקה, כשכל העם עמד שמח? ראש הממשלה עשה צעד אמיץ, ואני בז לאלה שהתנגדו". אלבג התנצל מאז פעמיים. בתחילה הבהיר כי דבריו כוונו לפוליטיקאים שהתנגדו לעסקה ולא לכלל הציבור. בהמשך, בריאיון לאילנה דיין, הוא פנה למשפחות השכולות ואמר: "אני חייב להגיד את זה בבקשה, אני כבר יומיים לא ישן מזה. אם הבנתם לא נכון, אני קודם כול מבקש סליחה. ליבי עם משפחות החללים, עם המשפחות השכולות ועם הגיבורים. אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים. זכותן של המשפחות לחשוב אחרת, אין לי לרגע מילה רעה אחת לגבי הדעה שלכן. כל דעה שלכן מקובלת עליי". הוא שב והדגיש כי דבריו כוונו אך ורק לשרי הממשלה שהצביעו נגד העסקה, וכי חלילה לא ביקר או תקף אחרים שחושבים אחרת ממנו. עוד באותו נושא: דמי תיווך מדינה קטנה בין אינטרסים גדולים שובה של הידידה אנטישמיות במגמת עלייה הדברים של אלבג פגעו בעיקר בבני משפחות שכולות שהתנגדו לעסקה. התגובות היו רבות ונחרצות, אבל כמה קולות שפחות נשמעים בהקשרים האלה בעת האחרונה העידו שכנראה נחצה כאן גבול. כך שלום יניב, אביהם של הלל ויגל הי"ד שנרצחו בפיגוע בשומרון, כתב לאלבג: "אני כותב לך מתוך כאב כבד, מתוך מציאות שאתה חווה כעת - דאגה שאין לה סוף ואהבה אין־סופית לבתך. איבדתי את שני בניי, הלל ויגל יניב הי"ד, ואני יודע כמה נורא המחיר שמשפחות משלמות. הלל, שהיה סגן מפקד ספינה בחיל הים, נחשב למנהיג אמיתי ומסור, שתמיד דאג לחייליו בצורה יוצאת דופן. יגל, לעומתו, היה לוחם בלתי מתפשר, אשר ניסה ועבר שלושה גיבושים כדי להתקבל לחטיבת הקומנדו, מתוך רצון עז לשרת את מדינתו במסירות שאין לה גבול". "דווקא מתוך הכאב הזה, אני חש חובה לומר את שעל ליבי", כתב יניב ופנה לאלבג: "דבריך כי תבוא בחשבון עם כל מי שמתנגד לעסקה מטרידים, וסגנון הדברים שלך פגע בנו מאוד. מההודעה הזו שום דבר טוב לא יצא. העסקה הזו אינה רק על כתפיך - היא תשפיע על כולנו. מחבלים שישוחררו היום יחזרו להרוג מחר. בניי לא ישובו לעולם, אך אני לא רוצה שילדים אחרים ילכו ולא יחזרו". יניב כתב לסיום: "אני כואב את כאבך, אך גם את כאבם של אלו שייפגעו בעתיד. מי ייתן ונמצא דרך להגן על כולם, בלי לשלם שוב בדם". הרב בני קלמנזון, נשיא ישיבת עתניאל, הגיב גם הוא לדברים: "דברי אביה של החטופה הגיבורה לירי אלבג הפחידו אותי. לגיטימציה לבוז כלפי מי שחושב אחרת היא דיקטטורה רעיונית. הוקעת מי שחושב אחרת, גם אם היא יוצאת מפי אבי חטופה, איננה לגיטימית. "לא הבעתי דעה בענייני החטופים. כאזרח מן השורה לא היו בידיי הפרטים הדרושים. לא 'בזתי' לחושבים אחרת. עשרות מתלמידיי וידידיי וגם ארבעה מבני משפחתי נהרגו כתוצאה מעסקאות. גם חבריי הרבים בעוטף עזה קרועים בעניין. שיח הבוז הוא שיח נוראי שאמור היה להסתיים סופית ב־7.10, לאחר שראינו את תוצאותיו", הוסיף הרב קלמנזון. חגי לובר, שבנו יהונתן נפל במלחמה, כתב בכאב: "העם לא יבוא חשבון עם מתנגדי העסקה. העם מבין שמדובר באחת ההכרעות הקשות ביותר בין דם לדם, בין חטופים שייהרגו חלילה לבין חיילים ואזרחים שייהרגו בלא פחות חלילה. גם אב הנתון בטלטלת רגשות של פחד עצום שהפך (לשמחתנו) לאושר עצום, לא רשאי לבוז לבני יהונתן, לחבריו הלוחמים, ולמייצגים אותם בכנסת על הכרעתם הערכית והמוסרית, לא פחות מהכרעת התומכים". שלוש הדמויות הללו מבטאות תחושה שמעט מאוד נכתב עליה ודובר עליה, בעיקר כי מי שמביעים אותה לא ששים אלי קרב ומעוניינים באחדות העם ולא בליבוי להבות השסע. נושא החטופים הפך להיות כזה שמילה לא מתאימה בעניינו מסמנת איש ציבור באחד משני סימנים - לנו או לצרינו. הורי חטופים והורים שכולים ספגו עלבונות קשים מנשוא - גם ממשפחות חטופים וגם מאנשי תקשורת ופובליציסטים - על שהציגו את עמדתם הלגיטימית. לא קם קול רעש גדול בנושא וגם לא נערך סיקור נרחב בערוצי התקשורת. נכון שמציגי הדעה הזאת, מפורום תקווה, פורום הגבורה, או אפילו פוליטיקאים - מקבלים במה, אבל מיד לאחר מכן הם סופגים ביקורת חריפה באולפנים ובעיתונים על עמדתם, שנאמרת הן מתוך השקפת עולמם והן מתוך דאגה אמיתית לחטופים כולם וגם לעתיד מדינת ישראל. את אותה ביקורת לא סופגים הורי חטופים אחרים. יהודה כהן, אביו של החייל החטוף נמרוד, דאג להיפגש עם התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין־לאומי בהאג, כדי להפעיל לחץ על ראש הממשלה באמצעות איומים. דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק, יושב מדי שבוע בוועדות הכנסת ומעיר לחברי כנסת - מעבר להערות הקשורות לנושא החטופים - הערות שיש בהן ביקורת פוליטית נטו על גיוס חרדים, על התנהלות בקבלת בנות חרדיות ספרדיות לסמינרים ועל שלל נושאים שעל הפרק. מדובר בשני אישים בולטים, אבל הם אינם היחידים. לכל האמירות והמעשים הללו ההתייחסות והאווירה סלחניות הרבה יותר. "יצרו מצב כאילו יש שני צדדים" איציק בונצל, חבר בפורום הגבורה, שבנו סמל ראשון עמית בונצל הי"ד, לוחם בצנחנים, נפל בקרב בעזה, חושב שאולי ההתבטאות של אלבג הייתה סוג של קש ששבר את גב הגמל, אבל רוח הדברים מוכרת לו היטב. "ההתבטאות של אלי היא לא חדשה מבחינתנו. במשך יותר משנה אנחנו סופגים התבטאויות קשות. נציגי פורום הגבורה שהופיעו בוועדות הכנסת בפתח הישיבות, ספגו לאורך כל השנה הרבה מאוד התבטאויות קשות מאוד. מילים מהסוג שאתה עוצר לרגע ולא מאמין שיצרו מצב כאילו יש שני צדדים לסיפור - צד משפחות החטופים וצד המשפחות השכולות. היו מי שהאמינו בזה לאורך כל הדרך, ומתוך האמונה הזאת יצאו ההתבטאויות הקשות נגד מי שלמעשה שלח את בניו להביא את אותם ילדים וילדות של אותן משפחות חטופים. הם פשוט יצרו מסך של איבה בינינו לבינם". ואתם נמנעים מלענות באופן דומה. "אצלנו זה לא עבד, כי לא יצרנו שום איבה כלפיהם, אלא קיבלנו די בשקט ובהכנעה את המצב ואת חוסר הוודאות שהם חיו בו לאורך כל התקופה, שהוא שונה מהמצב שלנו. אנחנו כבר יודעים מה קרה לבנים שלנו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלאורך כל השנה נאמרו דברים קשים מאוד, מעליבים, בוטים, אבל בחרנו בדרכנו לספוג ולא להתעמת איתם". נראה שאלי אלבג, שכבר התנצל, עורר מרבצו את כל השיח בנושא הזה, שהיה פחות בכותרות. "כאשר אתה רואה סיטואציה כמו של אלי, שהוא ברוך השם ובשעה טובה קיבל את הבת לידיו, אתה מצפה - מהמקום של השכול דווקא - להכרת הטוב, לשים בצד את הכעסים והמחשבות השליליות. אתה מצפה שהוא יבוא ויבין שהתוצאה שהוא זכה לה, שהבת חזרה, היא לא בזכות טראמפ, לא בזכות ביידן, לא בזכות שליחים ולא בזכות משאים ומתנים עם מדינות טרור כמו קטאר ועם חמאס, אלא בזכות הבנים שלנו שיצאו לקרב, החריבו את צפון הרצועה, סיכנו את חייהם וחלקם אפילו לא חזרו. היא בזכות אנשי המילואים, היא בזכות כל המערך הזה שהביא בעסקה הראשונה ללחץ עצום על חמאס, וכך הצלחנו להשיב יותר ממאה חטופים בחיים. "גם עכשיו, אילולא הבנים שלנו היו מוסרים את נפשם במלחמה הזאת, הבנות לא היו חוזרות. אתה מצפה שאדם כזה יכיר טובה, ובמקום זאת שומע את אותן 'מנגינות' ששמענו לאורך כל השנה בוועדות, וכאילו כלום לא השתנה. כשרואים את התמונות המרגשות, הבטן מתהפכת, כי אני לא אזכה לחבק את עמית. אני לא אזכה לטיסה הזאת בשבת במסוק לגבול כדי לקבל את עמית. אני אשמח בעבורם מאוד שהם יוכלו להמשיך את חייהם כאשר בשולחן השבת הכיסאות של הבנים והבנות שחוזרים לא יהיו עוד ריקים. אבל אני גם כואב את העובדה שאמשיך להסתכל בשולחן השבת תמיד על הכיסא הריק של עמית". מה היית רוצה שיקרה עכשיו בשיח הזה, כדי לשנות אותו? "התכתבתי עם אלי אלבג והזמנתי אותו שיבקר איתי בפעם הראשונה במאהל הגבורה בירושלים. שנשב שם יחד ושיראה את הפנים ואת הדמויות של הקדושים והקדושות ששילמו את המחיר הכבד. אני מאמין שלאלי יש לב טוב. עברה עליו שנה וחצי שאני לא מאחל לאף אחד, ואני מאמין שליבו יתרכך ושהוא יבין שזה באמת הזמן להכרת הטוב. הוא לא שלל את זה. כמובן כעת הוא מלווה את בתו, ודיברנו שניפגש לאחר מכן". מה דעתך על מעשים כמו הליכה לבית הדין בהאג מצד משפחות חטופים כדי להתלונן נגד ראש הממשלה, או על מתקפות חריפות מאוד שאנחנו רואים בכנסת? "קשה לי מאוד עם האמירות האלה, אבל אני יכול לקבל אותן, בגלל הסיטואציה שבה נמצאים בני המשפחות. אם צריך להפנות אצבע מאשימה, זה לא למשפחות אלא לאנשי השמאל שמנצלים ותופסים טרמפ על המשפחות האלה. הם מלבים את האש, מחממים אותם, מדליקים אותם ומנצלים את החולשה. אני רואה את זה בוועדות הכנסת. "אני לא חושב שיש זכות למי מאיתנו, כולל משפחת השכול, לדון את אותן משפחות חטופים באמירות שלהן. אני חושב שאדם שהילד שלו נמצא במנהרה והוא לא יודע אם הוא בחיים או לא, מאבד את ההיגיון, ורק הזעקה שלו נשמעת מתוך הלב. אני לא אומר את זה ממקום של התנצלות או סלחנות, אלא מהמקום הפשוט שכולנו יהודים והם אחים שלי". גם למשפחות יש גבולות צביקה מור, יושב ראש פורום תקווה של משפחות חטופים שבנו איתן חטוף בעזה, הוא דוגמה מובהקת לבן משפחה של חטוף שלא היסס לומר את דעתו לכל אורך הדרך ושילם על כך מחיר כבד. הוא ספג ביקורת קשה - גם מצד שמאל של המפה הפוליטית וגם ממשפחות חטופים קולניות - כולל טענות שהדעת אינה סובלת על דאגתו לבנו. אלא שכשמשפחות חטופים ספגו ביקורת קלה מימין, התקשורת זעקה. מור סופג כבר שנה ושלושה חודשים וזוכה להד תקשורתי גבוה יחסית, אבל לא להגנת כלי התקשורת. "מדובר בקמפיין שחלק ממטרתו הוא להשתיק את הדעה השנייה, להפוך אותנו ללא לגיטימיים. אנחנו 'מקדשים את המוות', 'מקריבי ילדים' ועוד. זה כמובן לא מה שאנחנו אומרים", הוא מסביר. "לדעתנו הדרך להשבת החטופים צריכה להיות מתוך מבט לאומי, שמתחשב גם בדורות הבאים, כך שהחטופים האלה שישובו אלינו יהיו בעזרת השם החטופים האחרונים בהיסטוריה של מדינת ישראל. צריך גם להתחשב במשפחות הנופלים שקורבנן לא יהיה לשווא, ובמשפחות נפגעי הטרור שלא צריכות לראות את רוצחי יקיריהן חוזרים לחאפלות בכפרים כמו שקורה ממש בימים האלה. כך פותרים בעיה לאומית, לא פוגעים באף קבוצה אחרת, וגם משמידים את האויב שבא להשמיד אותך", מוסיף מור. העמדה שאתה מציג, כך נראה, מוצגת כפחות לגיטימית. "הדעה הזאת הושתקה במשך השנה האחרונה. כדרכו של השמאל, מתוך הצגה של הדעה השנייה כלא לגיטימית, תוך עשיית דמוניזציה לאנשים שמחזיקים בדעות הללו. זה מה שעברנו ואנחנו עדיין קצת עוברים. "מטה המשפחות הוא גוף עתיר משאבים שבעצם 'אנס' את מדינת ישראל לקבל עסקה ככל שתהיה. מתחילת הדרך במטה המשפחות שמו על השולחן את הטענה שהדרך היחידה להשיב חטופים היא בעסקה, ואין שום דרך אחרת. ככל שהאנשים עברו שטיפת מוח בכיוון הזה, הם החלו להאמין בטענה הזאת ומתוך כך להתנכל, לרדוף ולשנוא את כל מי שחושב אחרת, כי לשיטתם זה מסכן את היקרים להם. בעצם הולכים פה בדיוק בקו שהלכו בעסקת שליט. האנשים שעבדו באסטרטגיה ובפרסום בתקופת עסקת שליט יעצו גם למטה התל אביבי. המטרה שלהם הייתה לומר 'אנחנו לא צריכים שהציבור יתמוך בעסקה מופקרת - אנחנו רק צריכים שהציבור לא יתנגד'". ואמרת לא אחת שניסיונות ההשתקה כוונו בעיקר לציבור הדתי־לאומי. "הציבור שהכי מתנגד לעסקה זה כמובן הציבור הדתי־לאומי, ועליו צריך לעבוד הכי קשה. למה הוא מתנגד בצורה הכי חריפה? כי מדובר בציבור הכי ערכי במדינת ישראל. אנחנו לא זקוקים להוכחות לכך, כי אנחנו חיים את זה. מדובר בציבור שעוסק בחשיבה על הכלל בתוך תרבות מאוד אינדיבידואליסטית, ולכן על הציבור הזה מנסים לעבוד הכי קשה. זה נעשה באמצעות כל הפעולות והקריאות להשתתף במעגלי שיח ומעגלי שירה, ואחר כך עם האמירות והטלת האשמה על כך שהציבור הדתי־לאומי לא די מגיע למקומות האלה, של הפעולות שעושים כביכול למען החטופים. לדעתי אלה פעולות שמזיקות לחטופים, וגם ראש השב"כ אמר שזה מעלה את המחיר". אמרת בעבר כהורה לחטוף שגם להורי חטופים אין זכות לומר כל דבר. "כל אזרח מחויב לביטחונה של מדינת ישראל. זה שהבן שלי חטוף לא פוטר אותי מלדאוג לביטחונה של מדינת ישראל. הבנים של כולם נשבעו גם למסור את הנפש, כך שביטחון המדינה לפני הכול. אז כעת לא צריך לקחת את העניין הזה בחשבון? כל אחד מחויב לביטחון מדינה. מה ההבדל ביני כאב לחטוף לבין הורים של חייל שנלחם ונמצא בסכנת חיים? אנחנו חייבים להציל את החטופים, ואני דורש שיצילו אותם, אבל לא בדרך של כניעה אלא באופן שבו המדינה מנצחת. "הכללים שהשמאל משחק לפיהם הם כללים אחרים לגמרי, ושוב הוא מנצח וקובע את עולם הערכים, ומדינת ישראל מתקפלת". במכוון לא מצוטטים בשורות אלה פוליטיקאים מימין או משמאל, כי הנושא הוא לא פוליטי. תרבות השיח בין משפחות החטופים לא אמורה להיות נושא פוליטי. גם תרבות השיח בין משפחות חטופים למשפחות שכולות לא אמורה להיות קשורה לימין או לשמאל. אומנם מאז 7 באוקטובר נעשה מאמץ כביר לחלק את הציבור ל'אנחנו' ו'הם' בכל הקשור לחטופים, אבל ברור לכול שזהו שקר. אין בישראל מי שלא רוצים שהחטופים כולם - החיים ואלו שלצערנו נרצחו - ישובו הביתה. אין אחד שלא מתפלל ומייחל בכל יום שכולם יהיו כאן, וכמה שיותר מהר. סוגיית הדה־לגיטמציה היא ציבורית ולא פוליטית. מי שלא חווה את הכאב על בשרו לא יכול להתחיל לדמיין או לתאר את הכאב והסבל של משפחות החטופים ושל המשפחות השכולות. במקום לעסוק בהפרד ומשול, כדאי לעסוק במחבר ובמאחד. זה המסר של איציק בונצל וצביקה מור, זה המסר של משפחות רבות שקולן נשמע פחות בתקשורת, אבל הן מייחלות לכך.