שמרן שנוהג כאקטיביסט. שר המשפטים יריב לוין
שמרן שנוהג כאקטיביסט. שר המשפטים יריב לויןצילום: חיים גולדברג, פלאש 90

יש משהו לא ברור בציבור הימני. פחות חשוב לו ההישג, ויותר חשובה לו המריבה. האמת, ייתכן שזו נחלת הכלל ואני פשוט יותר ער ורגיש לכך כשזה בתוך המחנה שלי.

יותר חשוב לקרוא 7,000 פעם לפיטורי היועצת המשפטית לממשלה מאשר לעשות משהו כדי שזה יקרה.

חפשו בגוגל: "חבר הכנסת קורא לפטר את אביחי מנדלבליט" או "השר קורא לפטר את גלי בהרב־מיארה", ותמצאו רשימה בלתי נגמרת של פרסומים וכתבות. כמובן שהם לא עשו שום דבר בנדון, מאז החלו אי שם לפני בין חמש לשמונה שנים הקריאות לפטר את היועמ"ש.

בנובמבר 2024 פרסם עמית סגל כך: "צעד ראשון בדרך ארוכה להחלפת היועמ"שית? מזכיר הממשלה יוסי פוקס פנה לאחרונה לשרים וביקש רשימת מהלכים שבהרב־מיארה תוקעת... זה צעד הכרחי אך לא מספיק, ובוודאי שלא מעיד שהדבר יקרה בוודאות. אגב, אף שר לא טרח לשלוח את הרשימה (ולא חסרים פריטים)".

הסיום האגבי הוא מאוד לא אגבי, זה ממש לב העניין. למה לעשות משהו שבהמשך יכול להוביל לפיטורי היועמ"שית, אם אפשר פשוט לפרסם פוסט בפייסבוק או לתקוף את בהרב־מיארה מעל דוכן הכנסת על התסרוקות שלה?

יש תופעה שבאמת רק הולכת ומקצינה: התמכרות לצעקות כתחליף לקידום מדיניות. היום ברוך השם רבו הפלטפורמות שבהן אפשר לצעוק, ולא חייבים לקרוע את מיתרי הקול בכיכר העיר. אפשר לזעוק במכתב שכביכול ממוען למישהו אך נועד לפרסום בטוויטר או בפייסבוק או בערוצי הטלוויזיה, הטלגרם, האינסטגרם, הטיקטוק והשמיים הם הגבול. אבל הצד השווה שבהם הוא: המטרה היא לא לשנות, אלא להראות התנגדות.

ברשותכם, אני רוצה לצטט כאן דברים שאמר בעל הטורים. אני לא מדבר על רבי יעקב בן הרא"ש, אלא בעל הטורים בעיתון בשבע, כלומר - אני.

באפריל 2024 כתבתי כך: "שר המשפטים יריב לוין הוא נושא דגל השמרנות המשפטית, אלא שהתנהלותו המיניסטריאלית לא תמיד עולה בקנה אחד עם שמרנות אמיתית. כשר המשפטים, לוין מכהן כיושב ראש הוועדה לבחירת שופטים. במשך כשנה סירב לוין לכנס את הוועדה בתואנה שהרכב הוועדה אינו דמוקרטי ואיננו משקף את הציבור בישראל... הטענה הזאת כמובן לגיטימית, ואם תשאלו אותי במבחן התוצאה יש בה הרבה מן האמת, אבל כך החליט המחוקק. הרכב הוועדה לבחירת שופטים קבוע בחוק, וכל עוד החוק לא שונה על ידי הכנסת בשלוש קריאות כדין, שר המשפטים אמור לפעול מכוחו ורק מכוחו. שר בממשלה לא יכול לעקוף את הכנסת ולסרב למלא את חובתו לכנס את הוועדה".

חלפה שנה, ובעקבות פרוץ מלחמת חרבות ברזל לוין נאלץ להסכים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. הוא קבע שאומנם הוועדה תתכנס, אך מינויים יעברו רק בהסכמה פה אחד, ומינויים שנויים במחלוקת לא יתבצעו. המינוי הבולט מכולם הוא מינויו של נשיא בית המשפט העליון במקומה של הנשיאה בדימוס אסתר חיות. מינוי נשיא לעליון, בניגוד למינוי שופט לעליון, דורש רוב רגיל בלבד. לשופט יצחק עמית יש רוב ברור בקרב חברי הוועדה. אך לוין סירב להעלות את הנושא להצבעה. הוא גרר רגליים עם תרגילים מגוחכים, ובסופו של דבר השבוע הגיע גם לתוצאה שהייתה ידועה מראש: יצחק עמית מונה לנשיא העליון.

שוב אצטט לכם מן הטור שלי באפריל 2024: "המחוקק קבע שמספיק רוב רגיל לצורך המינוי, אך לוין החליט על דעת עצמו שצריך הסכמה של כל תשעת חברי הוועדה פה אחד. אפשר להגיד על זה כל מיני דברים, אבל שמרני זה לא. אך פרט לשאלת השמרנות, זה גם פשוט לא חכם פוליטית. הקונץ הזה לא יכול להמשיך ולהחזיק מעמד לאורך זמן. מכיוון שאין בסיס משפטי להתנהלותו של לוין, ברור שזה רק עניין של זמן עד שתוגש עתירה לבג"ץ שבסופו של דבר גם תתקבל ותחייב אותו למנות על פי רוב רגיל שופטים לכל הערכאות: השלום, מחוזי וגם לנשיאות בית המשפט העליון".

אינני גאון ואפילו לא נביא, זה פשוט היה ברור מראש. השבוע לוין נאלץ לאפשר את מינוי עמית לנשיא לאחר שהסתיימו וכלו כל התרגילים שהוא הצליח לחשוב עליהם. להזכירכם, בספטמבר 2024, לאחר שנאלץ על ידי בג"ץ לקדם מינוי נשיא לעליון, הוא פרסם ברשומות את כל שופטי בית המשפט העליון כמועמדים לתפקיד נשיא בית המשפט העליון ולתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

הכתב הפוליטי של מקור ראשון ידע לספר מה עומד מאחורי "התרגיל של לוין". לדבריו, "בחירת נשיא העליון תידחה לחורף, מה שייתן לקואליציה זמן להעביר חוק בנושא. לוין לא מתלהב מחוק שינוי הרוב הדרוש בוועדה לשבעה מתוך תשעה ושוקל קידום של שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים". עוד כתב עמיאל ירחי בשם סביבת לוין כי "שימועים לשופטים יסייעו לחשוף את פרצופם האמיתי של השופטים ואת הטענות נגד כבוב וברק־ארז".

בסופו של דבר - לוין נאלץ להודות בשקט בשקט שהוא לא יכול לחייב שופט להיות מועמד בניגוד לרצונו, והרעיון הזה נגנז. חוץ מכותרות וסערות לא יצא מזה כלום.

כעת לוין אומנם איפשר את המינוי של יצחק עמית כנשיא, אך החרים את הישיבה ואמר שהוא אינו מכיר בו כנשיא בית המשפט העליון. בעיניי זו אמירה מטופשת מאוד. אפשר לכעוס על המינוי של עמית (ובצדק, ועל כך אפרט מיד) אבל מה לעשות? היה לו רוב בוועדה, ועל פי החוק מינוי של נשיא בית המשפט העליון נקבע בהחלטה של רוב חברי הוועדה ואין לשר המשפטים זכות וטו בנושא.

לוין כעס על כך שעמית מונה בלי שנבדקו לעומק הטענות שפורסמו אודותיו. כבר בעבר פרסם קלמן ליבסקינד בעיתון מעריב כיצד דן השופט עמית בתיקים שבהם היה למשפחתו אינטרס ולא פסל את עצמו מכך. לאחרונה פרסם נטעאל בנדל מקרה שבו פעל עמית בניגוד עניינים ברור ובניגוד למצופה מכל שופט, ובפרט ממי שאמור לכהן כנשיא בית המשפט העליון. עמית סגל פרסם טענה נוספת נגד השופט עמית.

לוין כעס על כך שהטענות הללו לא נבדקו לעומק, אבל הוא החרים את ישיבת הוועדה שהייתה יכולה לדרוש את הבדיקה הזאת. כך עשה לוין וכך עשו שני חברי הוועדה הנוספים מטעם הקואליציה - אורית סטרוק ויצחק קרויזר. גם נטשתם את המגרש, ואתם גם מתלוננים על התוצאה החד־צדדית? זה לא מוגזם?

אבל פרט לכך, מה ההחרמה של לוין תורמת לציבור? לוין הכריז שהוא לא מכיר בעמית ולא יחתום איתו על שום החלטה מנהלית הדורשת הסכמה של שניהם. המשמעות היא שלא ניתן יהיה למנות נשיאים לבתי המשפט השונים, וגם לא סגני נשיאים, ולא ניתן יהיה למנות שופטים עמיתים (הארכת כהונה לשופטים שהגיעו לפרישה) ועוד. איך זה משרת את לוין ואת הציבור? ופרט לכך, הרי ברור שבסופו של דבר לוין ייאלץ לוותר גם פה, אז בשביל מה כל הפסטיבל הזה שסופו ידוע מראש כפי שהסתיימו הפסטיבלים הקודמים?

יהיר סגולה

ועכשיו כמה מילים על השופט עמית: יצחק עמית הוא באמת מיחידי הסגולה של המשפט הישראלי. הוא שולט בכל תחומי המשפט, ומסוגל להעמיק במשפט פלילי ובמשפט אזרחי, להרחיב ולפתח את המשפט המנהלי, דיני משפחה ועוד ועוד. אין ספק כי עמית הוא תופעה חריגה ביותר. כאשר מועמדים לשיפוט באים להיבחן בפני ועדת המשנה של הוועדה לבחירת שופטים, הוא שואל אותם באיזה נושא הם עוסקים ומתחיל לפלפל איתם בו, כאילו מדובר באחד מגדולי הדור שבוחן אברך צעיר על סוגיה בגמרא.

אבל יותר מהשליטה הפנומנלית, מרשימה במיוחד יכולת ההתנסחות חסרת התקדים שלו. עמית ‏מצליח לקחת סוגיה סבוכה ומורכבת ולנסח אותה בפסק דין נהיר כך שכל אדם יצליח להבין. זו יכולת נפלאה שמנגישה את עולם המשפט לציבור. ‏היכולת הזאת, לצד החריצות והזריזות שלו, הפכו אותו בצדק למשפטן המוכשר ביותר שהיה בשירות הציבורי מזה עשרות שנים. עמית החל את דרכו בבית משפט השלום בעכו, אך חיש מהר הבינו שהוא יחיד סגולה ותוך ארבע שנים בלבד מונה לבית המשפט המחוזי, ושמונה שנים לאחר מכן הוקפץ לבית המשפט העליון.

‏ולמרות זאת, יש תכונה אחת שהיא בעוכריו. התכונה הזאת הלכה והחריפה, הלכה והקצינה ככל שחלפו השנים, והתעצמה במיוחד בשנים האחרונות: היהירות.

‏כל מי שמכיר את השופט עמית מדבר על גאונותו, אך גם על יהירותו. עמית מסוגל לשחרר עקיצות מיותרות במהלך הדיונים בבתי המשפט, הוא מסוגל לגחך בפניהם של עורכי הדין שטוענים בפניו, ויותר מפעם אחת זלזל בדעות שונות משלו, כולל של שניים מעמיתיו לבית המשפט העליון. עמית סובל מחוסר רגישות חברתית ופוליטית כשהוא דוהר לשדות מוקשים שאחר כך איש אינו לא יודע איך לצאת מהם, אבל העיקר שיירשם שהוא לא נכנע ולא מצמץ ולא ויתר. עמית סולד מגישת השופט סולברג של צמצום המחלוקות מתוך הבנה שהיהירות השיפוטית לא תקדם שום דבר.

‏סוגיית ניגודי העניינים שעלתה לאחרונה לכותרות היא פשוט בבואה של היהירות הזאת. נכון, ניגודי עניינים הם דבר חמור שחייבים להקפיד עליו. אבל מה זה רלוונטי אליי? אני מעל זה. ומי שיטען אחרת, פשוט לא מבין מה הם ניגודי עניינים. אני גם יכול לשבת בישיבת הוועדה כאשר היא עוסקת במינוי נשיא לעליון, כי אני "רק עציץ". זו אותה יהירות מסוכנת. וגם חוסר היכולת להודות, אפילו ברמה הכי מינימלית, שבדיעבד היה יותר נכון לצאת מהוועדה - זו אותה יהירות. ‏התכונה שהכי חסרה היום בציבוריות הישראלית היא צניעות. זה נכון לכנסת, זה נכון לממשלה וזה נכון גם לבית המשפט העליון.

מן העבר השני נמצא השופט סולברג. מיום ליום אני יותר מכבד ומעריך אותו. גם הוא גאון משפטי, אבל לצד הגאונות הוא נותר צנוע בהבנת מגבלות בית המשפט. הוא מבין שהעובדה שיש לך פטיש לא אומרת שאפשר לדפוק איתו על השולחן וכל הבעיות במדינה ייפתרו מאליהן.

אבל מה שאני בעיקר אוהב אצל השופט סולברג זה שהוא פשוט פוסק כפי הבנתו בלי לקרוץ. הוא פסק נגד היועצת המשפטית לממשלה בפסק דין חריף ונוקב בעתירה שבה סירבה להגן על עמדת הממשלה. ומן העבר השני, לא נבהל מהקמפיין שעשו נגדו בבייס הימני והצביע בעד מינוי השופט עמית. אני חושב שהוא לא פעל נכון, והוא היה צריך לשכנע את חברי הוועדה לעכב את ההצבעה עד שהטענות על עמית יבוררו. אבל הוא חשב אחרת, ואני מכבד זאת. הפסיקה שלו לאורך השנים היא פסיקה ישרה ותמימת דרך, והוא נאמן לדרכו האידאולוגית ולהשקפת העולם של צמצום מחלוקות במקום צחצוח חרבות. בעוד קרוב לארבע שנים הוא אמור להתמנות לנשיא בית המשפט העליון. יש למה לחכות.

ועוד כמה מילים קצרות על השופט עמית: בעיניי יש דבר אחד חיובי מאוד אצל השופט עמית. למרות שכמה מחבריו לבית המשפט העליון חלקו עליו, שלא לומר הזדעזעו מהטענה שלו: הוא תקף את הסרבול של ההליך הפלילי במדינת ישראל. האמת המרה היא שבמדינת ישראל כיום אי אפשר לנהל הליך פלילי בזמן סביר, ואפילו בלתי סביר. התארכות ההליכים היא קטסטרופה, והסיבה העיקרית לכך היא ההתאהבות המוגזמת של הציבור ושל השופטים בזכויות הנאשמים.

אביא את דבריו של עמית באחד מפסקי הדין שלו: "בימים עברו, המשפט הפלילי התמקד בעבודה המייגעת והאפורה של בחינת כל ראיה לגופה, קבילותה, משקלה והצטברותה למכלול של ראיות, והכל על מנת לממש את תכלית כל התכליות של המשפט – חקר האמת. אך בעשורים האחרונים דומה כי המקום של ה'יש הראייתי' הולך ונזנח לטובת טענות לפגמים כאלה ואחרים בחקירה ובהליכי התביעה, טענות לאי חוקיות של מעשה זה או אחר במהלך החיפוש־תפיסה־חקירה, טענות להגנה מן הצדק ועוד. טענות כאלה מסיטות את ההליך הפלילי מדרך המלך ומהתכלית של חקר האמת, גורמות להליך הפלילי להסתרבל ולהתארך עוד יותר, ולמעשה מביאות להיפוך תפקידים: הנאשם קם מכיסאו והופך לקטגור".

יש לקוות שעמית ולוין ישלבו זרועות, ויקדמו רפורמה אמיתית בתחום של ניהול ההליכים בישראל כי התוצאה עגומה מאוד, ואת המחיר משלמים אזרחי ישראל – בכבישים, ברחובות, בהונאות אשראי, באלימות, בעבירות מין ועוד ועוד.

לתגובות: gravishai@gmail.com