היום, ראש חודש שבט, נציין 34 שנים לפרוץ מלחמת המפרץ. המלחמה המוזרה שבה לא נלחמנו אלא החרשנו, לבקשת האמריקאים ובעלות בריתם. כילד קטן, זיכרונות המלחמה מסתכמים מבחינתי בישיבה בחדרים האטומים עם מסכות האב"כ וחרדה כללית מפני הטילים של הרודן העיראקי. כיום, אני מביט בילדי הדור הזה, דור הניצחון, בוגרי המלחמה הנוכחית על שלל טיליה וכטב"מיה, ומצדיע להם על הגבורה והחוסן שהם מגלים. מה שמוביל אותי לספר את הסיפור הפחות ידוע של המלחמה ההיא שארכה כחודש וחצי במצטבר, ושלא ירינו בה אפילו כדור אחד. מלחמת המפרץ היא מעין קו פרשת מים בהיסטוריה של מדינת ישראל. קו פרשת מים שמה שהתרחש בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר, ונמשך עד לרגעים אלה ממש, הוא תוצאה ישירה של אותו רגע היסטורי מכונן שהוביל לשינוי מגמה בחשיבה המדינית והצבאית של ישראל. כדי להסביר את כוונתי איעזר בדבריו של יובל בלומברג, בספרו המונומנטלי "מלכודת אוסלו", העוסק בתהליכים שהובילו להסכמי ה"שלום" המדממים שאת מחירם אנו משלמים עד עצם היום הזה: "ב־19 בפברואר 1991 התייצב רבין בישיבת הסיעה של מפלגת העבודה ושטח בפני הנוכחים תפיסת עולם מעודכנת. היא כללה שילוב בין אי אמון ביכולתה הצבאית של מדינת ישראל להתמודד עם האיומים הצבאיים שמציבים הטילים הבליסטיים ובין אי אמון ביכולתו הנפשית של הציבור הישראלי לשאת לאורך זמן את מצב המלחמה". עוד באותו נושא: אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר דבריו של רבין נאמרים כעשרה ימים לפני סיום המלחמה ההיא והגישה שעולה מדבריו תהווה את הקונספציה המרכזית בחשיבה המדינית והצבאית – תלות בגורמים זרים ותחושת לאות ברמה הלאומית. ובלומברג ממשיך להסביר את התהליך ששיקף רבין. תלות מדינית וחולשה מנטלית "התפיסה המסורתית של מערכת הביטחון הישראלית, עוד מימי בן־גוריון, התבססה על השילוש של הרתעה־התראה־הכרעה, לצד ההבנה שעל מדינת ישראל להסתמך בראש ובראשונה על עצמה ועל כוחותיה. כעת הציג רבין עמדה שונה: איום הטילים ארוכי הטווח שבידי אויבי ישראל והיעדר המענה הטכנולוגי לאיום הזה ביטלו את שני המרכיבים הראשונים של השילוש, ההרתעה וההכרעה. "בשדה הקרב המודרני, האמין כעת רבין, אי אפשר להשיג התראה מוקדמת וגם אי אפשר להרתיע את האויב מלירות טילים. תלותה המוחלטת של ישראל בעוצמה הצבאית האמריקנית, לצד חולשתה המנטלית של החברה הישראלית כפי שנחשפה בבריחה מתל אביב במלחמת המפרץ, ערערו את אמונו של רבין ביכולתה של ישראל להמשיך את מצב המלחמה מול הערבים". מי שהיה רמטכ"ל הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, כמו שיקף את העייפות המנטלית שפשתה בחלק מדור המייסדים של החזון הציוני. וכך ממשיך לתאר בלומברג: "עדותו של איתן הבר תומכת בכך: גם הוא סיפר שרבין איבד את האמון בחוסנו הנפשי של הציבור היהודי במדינת ישראל לאחר שצפה בבריחה הגדולה מתל אביב בגלל החשש מטילים... הוא ממילא כבר לא האמין ביכולתו של הציבור היהודי להמשיך לעמוד במצב המלחמה עם מדינות ערב והמלחמה הבלתי פוסקת בטרור הפלסטיני". החולשה של רבין הייתה הד לחולשה שחש מחלקים מסוימים של החברה הישראלית. ראש עיריית תל אביב, שלמה להט (צ'יץ') קרא לאותם נוטשים "עריקים". אך האם רבין רק שיקף את חולשת החברה הישראלית או שלמעשה חשף את חולשתו שלו? כשהשרירים מתעייפים בהמשך דבריו מביא בלומברג את הדברים שחשף יוסי שריד מתוך השיחות האישיות שהיו לו עם רבין: "בהרצאה באוניברסיטת תל אביב לציון עשרים שנה לתהליך אוסלו סיפר יוסי שריד, בהתבסס על שיחות בינו לבין רבין, ש'רבין ידע דבר שרובנו מסרבים לדעת עד עצם היום הזה, שלא מנצחים יותר מלחמות, וגם כאשר לכאורה מנצחים, יוצאים ממלחמה וידך על התחתונה. מתי בפעם האחרונה מישהו ניצח במלחמה? לא רק כאן, אלא בכל העולם?' "לפי שריד אמר לו רבין: 'אומה שמאמצת חמישים שנה את שריריה, סופם של השרירים להתעייף. מעבר לכל הדיבורים על הנחישות ועל העמידה הזקופה' – את המילים האחרונות הללו אמר שריד בנימה מזלזלת ובשפת גוף לועגת – 'ועל כל הקש והגבבה הזה, השריר מתעייף'. עוד אמר רבין לשריד, לדבריו: 'גם הצבא הכי טוב לא יכול לספק יותר ממה שהצבא הכי טוב יודע... נשבעתי לעצמי שלא אעמיד את צבא ההגנה לישראל במבחנים מיותרים...'" האם רוח הדברים של יוסי שריד ורבין נשמעת לכם מוכרת? האם אין זאת אותה הרוח שמנשבת באולפנים מסוימים ומדברת באופן גלוי למדי על תבוסה, חולשה, וכמובן – עכשיו! "עכשיו"! באופנים שהאויב נהנה מאוד לצטט ולהפיץ? כל זה איננו מקרה כמובן. כי מלחמת המפרץ הייתה כאמור קו פרשת מים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרגע שבו אתוס הניצחון הלך ונחלש ובמקומו הלך והתפתח אתוס ה"שלום" שאת אחריתו ואת "קורבנותיו" הדור שלנו כבר מכיר היטב. אבל למה בעצם רציתי לחזור לרגע ההיסטורי הזה? מרכיבי הניצחון לפני שבועות מספר עיתונאי ערוץ 14 תמיר מורג, כתב דברים ששיקפו מבחינתי את המהפך ההיסטורי שחוללה המלחמה הנוכחית, אף שטרם סיימנו בה את המלאכה: "עכשיו, כשחמאס כמעט גמור, חיזבאללה נחל תבוסה בממדים היסטוריים, הציר האיראני מפורק לגורמים וההרתעה של ישראל בשיא שכמוהו לא היה מאז 1967, כדאי להיזכר בכל אלה שהציעו לסיים את המלחמה בלי אף אחד מההישגים הללו; באלה שקבעו בנחרצות האופיינית להם שישראל 'לא מסוגלת לעמוד במלחמות ארוכות'; שהחלישו שוב ושוב, בכל הזדמנות אפשרית; שחזו תבוסות ומפלות מעבר לכל פינה. "הם – פעם נוספת – טעו והטעו לכל אורך הדרך. בייאושם, גם עכשיו הם ינסו לספר לכם שלא ניצחנו, אבל בכל יום שחולף המציאות מגחיכה יותר ויותר אותם ואת הנרטיב התבוסתני שהם מכורים לו, ומנסים להדביק בו את כל מי שאפשר – בהצלחה הולכת ופוחתת. "כי עכשיו כבר כל המזרח התיכון יודע שישראל היא מעצמה אזורית; שהחברה שלה – למרות המחלישים הכרוניים – הוכיחה חוסן ובגרות שהקריסו את כל הקונספציות של אויביה; שהצבא שלה הוא החזק באזור ואחד הטובים בעולם; ושאויביה מוכים, מושפלים ונלחמים על חייהם. "כל זה הושג הודות לשלושה מרכיבים עיקריים: אותו חוסן של החברה הישראלית, שהתגלתה כקשוחה לאין שיעור מכפי שכמעט כולם העריכו; קבוצת עילית של לוחמים בסדיר ובמילואים שסחבה על הגב, באופן לא פחות מהירואי, את נטל המערכה הכבירה הזו; והנהגה שהתעלתה לגודל השעה, 'החליפה דיסקט', לא נכנעה ללחצים אדירים מבית ומחוץ והתעקשה להמשיך להילחם – ולנצח. "יש עוד משימות גדולות להשלים, בראשן החזרת החטופים והטיפול בגרעין האיראני, אבל מבעד לענני אבק המלחמה שמתחיל לשקוע, עולה תמונת מציאות שבמשך שנים ניסו לשכנע אותנו באותות, במופתים ובעיקר בהפחדות שהיא פנטזיה בלתי מושגת: ישראל מנצחת באופן חד וברור, מקריסה אחד אחרי השני את אויביה – ואת כל התיאוריות התבוסתניות של מחלישיה מבית ומחוץ". דבריו של תמיר מורג משקפים את המהפך המנטלי שהתחולל במדינת ישראל מאז ההסכמים הנוראיים ההם לפני למעלה משלושים שנה. החוסן של החברה הישראלית – בחזית ובעורף – הוא שיקוף נאמן לעוצמה הערכית והרוחנית שמפעמת בעם שלנו. האות על הבתים מו"ר הרב אלישע זצ"ל, היה חוזר מדי שנה על דברי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בנוגע לראש חודש שבט: "לפי הרב חיים דוד הלוי א' בשבט הוא גם יום ההלל והזיכרון של מלחמת המפרץ... אז התחילה המלחמה. מלחמה שכל כולה לא הייתה לוחמים, לא של אש במובן הרגיל; היו אמנם טילי סקאד, אבל עיקר המלחמה היה בהתגברות על הפחד, עיקר המלחמה היה בכוחות הנפש. זו הייתה מלחמת המפרץ". דבריו מקבלים משנה תוקף עם הסברו הנפלא של בעל הכתב והקבלה לאות הדם שמצטווים ישראל למרוח על בתיהם, בליל היציאה ממצרים: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". לדבריו, אות הדם, שנראה תמוה במבט ראשון, נצרך כדי להוכיח שישראל עברו מהפכה מנטלית שמעידה כי הם כבר לא כפופים למצרים וכי הם השתחררו מהשעבוד הנפשי והתרבותי אליהם: "כי באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שכתבו רבותינו שהיו עובדי אלילים כמצרים, והיה רצונו יתברך לטהרם ולנקותם, וצווה עליהם קרבן פסח, ובזה יורו הוראה גמורה כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו; והנה אות האהבה השלמה והסימן הגמור הוא לבלי יכס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזה סכנה למלאות רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי המנע מעשות רצונו..." "וזהו והיה הדם לכם לאות, רצונו יהיה אות לכם על טוב כוונתכם ויושר אמיתת לבבכם עם אלוהיכם, ובזה תעוררו רחמים עליכם שלא יהיה בכם נגף למשחית כמו שהיה הדין מחייב בעבור הידמותכם למצרים בעבודת הטלה..." דברי בעל הכתב והקבלה מופלאים: אות הדם על הבתים היה ביטוי לכך שסר הפחד של ישראל מהמצרים ובכך הם ראויים לגאולה. כאשר כל בית ובית מגלה חוסן כזה – אפשר לצאת לחירות. אותות המלחמה הנוכחית, אותות הגבורה, החוסן וההקרבה המדהימים, שבוקעים מכל בית ובית במדינה, הם העדות הנאמנה לכך שהחברה הישראלית יצאה לחירות אמיתית. מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר