
1. לעיתים, יש משהו טריקי וקצת מחורטט במושג 'עולם תרבות'. אפילו היום, זמנים בהם גלוי וידוע לכל ינוקא שכלי תקשורת מהדהדים בעיקר את מה שמוצא חן בעיני אג'נדתם - בני אדם מתייחסים בכובד ראש למותגי מדיה, משום מה.
משהו שנאמר, לדוגמה, בכלי תקשורת הממותג 'נחשב' - באופן אוטומטי, גורר התייחסות תוך כדי התעלמות מוחלטת מכך שבסך הכל מדובר בפיו של בן אנוש אחד שקיבל במה והצליח להגיע בלי מאמץ למצב שהמון בני אדם (יחסית) נחשפו לדבריו. זה הכל. במקרים רבים אין בדברים ערך מוסף של אמון או תבונה עילאית. זה כוחו של מותג ותפישת מציאות 'העיתון' (וכלי תקשורת בכלל) כ'משהו חשוב' לאורך ההיסטוריה. קשה להתנתק מזה. לכן, איפשהו, במקום מסוים, אנחנו מתייחסים למקבלי 'חשיפה ממותגת' כאלים, גם אם איננו מסכימים איתם והם אינם ראויים להתייחסות. אבסורד. מאידך, איננו אשמים, גדלנו לתוך התפישה הזאת.
2. כשמדברים על 'תרבות' ויצירה - המצב דומה מאוד. ההיסטוריה של עולם התרבות בנויה בצורה ברורה, לכאורה. יש 'אייקונים', יש פרסי הוקרה, תחרויות שקובעות למעשה, בלי מילים, מי חשוב ויתרה מכך את 'מצב התרבות'. קרי: כיצד נראית הפנימיות של האנושות בהווה. זה לא ממש נכון, בלשון המעטה. אפילו מגוחך. אך גם כאן איננו אשמים. יוצרים גדלו לתוך התפישה הזאת ש'ככה זה עובד' למרות שהאמת היא שמקבלי החשיפה הם לא יותר מקמצוץ פופולארי ומפומפם ביחס לשלל היוצרים והאמנים בעולם שאינם מוכרים להמונים ואיש אינו מדבר עליהם מלבד יודעי חן, אם בכלל.
3. במשך שנים רבות, האפשרות ליצור מדיה; סרטים, הצגות ומוזיקה - היה נחלתם של מעטים מאוד. עדיין, ליצור סרטים וסדרות זה מאוד יקר ולא נגיש לרוב היוצרים. אך דבר אחד השתנה במשוואה בשנים האחרונות ובפרט משנה האחרונה: יצירת מוזיקה הפכה להיות עניין נגיש מאי פעם. בהשקעה לא גדולה ניתן ליצור שירים בהפקה משובחת ועצמאית שלא נופלת מהסטנדרטים המקובלים בתעשיית המוזיקה העולמית. לעת עתה, רק דרך המוזיקה, סוגת היצירה שהפכה לנגישה וזולה - אפשר להבין היכן נמצא הלב הפנימי של החברה, ללא התערבות של מדיניות חיצונית וצנזורה העוטה על עצמה נימה 'מקצועית נטו'.
4. מעבר לקלות ההפקה, גם את התפוצה הישירה לקהל איש אינו יכול לעצור. כשאיש אינו תלוי בגורמים חיצוניים כמו מציאת חן בעיני הרדיו\התקשורת, סוף סוף הקהל היהודי-ישראלי יכול להצביע בהאזנות למה שמדבר אליו באמת (ולא למה שמאכילים אותו בכפית בלי שתהיה לו זכות בחירה).
התוצאה היא, לדוגמה: 'תמיד אוהב אותי' זוכה למיליוני צפיות עצמאיות ואחרי זמן רב גם הרדיו 'הרשמי' עונה 'אמן', משלב אותו בפלייליסט והשיר מגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים. מעבר לזמרים האמוניים המפיצים טוב טהור בשירתם הפוגשים קהל צמא, שמתי לב שגם זמרים מתוחכמים, שנחשבו במשך שנים כסמל ה'לא דתיים' - מביאים לפתע לידי ביטוי את אמירת התודה היהודית על הקיים. זאת הפתעה מופלאה ומרגשת לחוש את השינוי החיובי באוויר, אך קסומה יותר מכל היא עצם ההשתחררות מכבלי המצרים של 'קובעי הטעם' בתחום המוזיקה המאפשרת לדברים להתרחש.
אומרים שיום יבוא וכל בן אנוש יוכל ליצור סרטים מלאים וסדרות באפס תקציב ולהנגיש אותם לכל העולם. בעתיד הקרוב הזה (כנראה), יוצרים מהתחום הויזואלי כבר לא יזדקקו לחסדיהם של 'קובעי הטעם' ומי שנחשבו כ'אלילים' יונחו במקום הראוי להם מינוס התהילה המדומה. בינתיים ערוצי טלויזיה בעולם צובעים את המסך בצבעים מושכים ע"פ שיקול דעתם. יום יבוא והקהל השבוי (שגם ככה צופה בטלויזיה) יוכל לבחור לפחות את מה שבאמת יעשה לו טוב בלב.
הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות), "אבא עם אלוקים", "רווק עם אלוקים" ועוד.