במלחמה המנצח הוא הצד שהצליח להשיג את מטרות המלחמה שהציב והביס את האוייב. בנידון דידן מלחמת חרבות ברזל, או מלחמת התקומה כפי שנקראה על ידי ראש הממשלה, לא היתה יזומה ע"י מדינת ישראל.

ישראל נגררה אליה בעל כורחה, כשהיא במצב קשה וכואב, מדממת מהתקפת פתע מוחצת, ובכ"ז קבעה ארבעה יעדים יומרניים:

א. השמדת החמאס ככח צבאי ברצועת עזה.

ב. מיטוט שלטון החמאס (כגוף אזרחי).

ג. הבטחת כך שלא תישקף כל סכנה משטח הרצועה אל מדינת ישראל.

ד. החזרת כל החטופים (אשר מספרם עמד אז על 251).

בבדיקה פשוטה ניתן לראות כי טרם הושגה אף לא אחת מהמטרות הנ"ל.

לגבי מטרה א׳ - למרות ההישגים הכבירים של צה"ל, תוך גבורה עילאית, באופן חסר תקדים ובמיתאר לחימה הכי קשה בעולם, עדיין לצערנו יש אלפים רבים של מחבלי חמאס ברצועה והם גם מתארגנים מחדש ביחידות לוחמות ואף מוציאים פיגועי עקיצות קטלניים כנגד כוחותינו. גם טקסי השבת החטופות מוכיחים כי יש ביניהם תיאום והם עדיין ארגון צבאי, גם אם ארגון שספג מכה קשה מאד.

לגבי מטרה ב׳ - גם שלטון החמאס לא התמוטט. הוא שולט במאות המשאיות של ׳סיוע הומאניטרי׳ שמוזרמות כל יום לרצועה, והוא זה שיורה לאור יום בברכיים של סוחרים שמפקיעים את המחירים אשר הוא קבע. כך גם שוטריו הם אלה שמכוונים את התנועה בצמתים של הרצועה. מנגד, אין מי שמוכן לקחת את השליטה מפחד החמאס, דבר המצביע כשלעצמו מי בעל הבית.

מטרה ג׳ אף היא לא הושגה, וזה לא רק הטפטוף הרקטי מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף אלא גם העובדה הפשוטה שרבים מהעקורים עדיין לא חשים בטוחים מספיק לשוב לביתם ולשגרת חייהם.

מטרה ד׳ אף היא הושגה חלקית בלבד ונותרו עוד 90 חטופים וחטופות בידי הנאצים של עזה.

עכשיו בוא נבחן את הצד השני למלחמה - הסיטרא אחרא (תרתי משמע). אם היינו מפקדי החמאס שמנסחים את יעדי המלחמה, אלה הם היו:

א. רצח ואונס יהודים רבים ככל האפשר.

ב. כיבוש זמני של יישובים יהודים.

ג. חטיפת יהודים רבים כדי לשחרר אסירים רבים ככל הניתן.

ד. הטלת טרור ואימה ביישובי העוטף.

ולעשות את כל זה בלי לאבד שטח ׳ריבוני׳.

אם נקרב מבטנו ונבחן את הנ"ל הרי שבעצם החמאס השיג לעת עתה את כל מטרותיו.

החמאס רצח וטבח 1697 יהודים ביום אחד, אנס מאות נשים ופצע כ-19 אלף, הוא כבש והרס יישובים יהודים למשך כמה שעות והוא הטיל (ועדיין מטיל) אימה וטרור על יישובי העוטף. הכל תוך ברבריות שלא ניתנת לתיאור.

כמו כן החמאס חטף 251 יהודים בהם הוא סוחר בחכמה ורשעות ומשחרר באמצעותם מאות מחבלים, מהם רבים עם דם על הידיים ששפוטים למאסרי עולם.

כל זאת מבלי שנלקח מהחמאס שטח משמעותי באופן שיכאב לו, ובלי כוונה ליישב יהודים בשטח.

יוצא איפוא כי עם כל הצער וכל המחיר ששילמה מדינת ישראל עד כה, וההישגים המרשימים בשדה המערכה, היא לא בצד המנצח (בטח לא ׳ניצחון מוחלט׳). ודוק, אמנם עסקת החטופים הגרועה מקדמת חלקית את השגתה של מטרה ד׳ אך היא מרחיקה אותנו משאר מטרות המלחמה.

אם חפצי חיים אנו, ורוצים בניצחון, יהיה עלינו לחדש את הלחימה במלוא עוזה ולהשיג את מטרות המלחמה.

והערה אחרונה: בלי הפסקת הסיוע ההומניטארי ובלי עידוד הגירה ותפיסת שטח משמעותי באופן קבוע, קשה לי לראות כיצד מנצחים ומשיגים את כל מטרות המלחמה.