ההסכם שנחתם בין ממשלת ישראל חמאס ובו התחייבות לשחרר אלפי מחבלים רוצחים שדם רב על ידיהם תמורת תשעים ושבע החטופים שנותרו בידם עורר סערה גדולה במדינה. רבים, ובכללם רבים מרבותינו טענו שהדבר אסור משום שהוא עלול לגרום לסכנה גדולה לציבור אם יחזרו מחבלים אלו לסורם. העבר הוכיח שחלק גדול ומשמעותי מהמחבלים ששוחררו בעסקאות קודמות אכן חזרו לפעילות טרור. אלא שיש מהרבנים שטוענים שאין לנו לחוש לספק עתידי של סכנה כשסכנה גמורה לפנינו – חייהם של החטופים שעדיין נמצאים בשבי האכזרי החמאסי. ובכן, אי אפשר להימנע מלציין שיש לא מעט מחשובי רבותינו נוחם עדן, רבני הציונות הדתית, שבעבר תמכו בעיסקאות דומות. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, עסק בכך בספרו חוות בנימין (סימן טז) תחת הכותרת "האם יש להיענות לסחטנות בפדיון שבוים ובני ערובה?" וקבע כמה קביעות מעניינות. עוד באותו נושא: כמחצית מהמחבלים אסירי העולם שוחררו בעסקה הקונספציה שהובילה למחדל אוהד יהלומי מובא למנוחות | שידור חי המקור ששיקר לשב"כ בליל 7 באוקטובר הראשונה נוגעת לחיילים שנפלו בשבי, שביחס אליהם – כך הוא סבר – לא קיימת מגבלת חז"ל שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם (אות ז). טענה נוספת הוא טען ביחס לשבויים אזרחים, שאם הסכנה לחייהם היא מיידית אין דוחים את חייהם מפני ספק סכנה עתידית, וסיכם: "ועל פי זה נראה, שבמקרה של תפיסת בני ערובה, שהיא סכנה מוחשית וברורה, כי לא יבצר מהם להפיק זממם, כל כהאי גוונא יש לסלק הצדה חששות לעתיד, ולהציל מהסכנה המוחשית הקיימת ברגע זה". אמנם בהמשך דבריו הוא כתב שניתן היה לדחות מסקנה זו שנתמכה בדברי תוספות במסכת גיטין וכן בדברי המהרש"ל בספר ים של שלמה, מאחר והיא לא הובאה בשולחן ערוך, אך הוא מסיק שמכל מקום גם אם אין חובה לעשות כך אין בזה איסור. מן היושר הוא להוסיף שהגר"ש ישראלי זצ"ל הזכיר שמדובר במקרה שהחוטפים מאיימים להוציא להורג את השבויים, ואנחנו לא נמצאים במצב הזה, אבל ברור לכל בר דעת שהסכנה הכרוכה במצב בו אנו מצויים כרגע היא לא פחותה מסכנת איום מפורש. ובכן, מה נענה לטענה שתועלה כנגד דעת רבותינו שמתנגדים להסכם – הנה, אחד ממנהיגי הציונות הדתית, הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהיה מפוסקי ההלכה החשובים בדור וממורי דרכה המובהקים של תנועתנו, קובע במפורש עקרונות שבשמם לכאורה אין לנו שום זכות להתנגד להסכם. נכון שיש מקום לפלפל בדבריו ולדון בהם כדרכה של תורה, אבל בוודאי שלא נוכל לבוא בטענות לראש ממשלה שיאמר לנו – עשיתי מה שראש ישיבת מרכז הרב אמר לעשות – להציל את החטופים גם במחיר שכזה. על כך נענה בשתיים. ראשית נאמר שהגר"ש ישראלי זצ"ל קבע קביעה נוספת. בסימן נוסף בספרו הנ"ל (סימן יז) שתחת הכותרת "מבצע יונתן (אנטבה) לאור ההלכה" הוא עסק שוב בשאלה זו, אלא שטען (אות ה) שאם הסכנה העתידית היא די ודאית ומוחשית, "אין הבדל בין שהסכנה היא לפנינו כרגע, בין שלפי ההשערה הדבר יביא לידי סכנה" וגם סכנה עתידית "כל שהיא מוחשית וראוי לחשוש לה, הרי זה כאילו הסכנה היא כבר לפנינו". וגם כאן ברור שחזרת אלפי מחבלים לביתם היא סכנה מוחשית. אלא שטענה זו תלויה בהערכת מציאות, ויכולים ראש הממשלה וראשי מערכות הביטחון לומר שהערכתם היא שזו אינה סכנה מוחשית, משום שהם יודעים להתמודד אתה וכד'. אלא שתשובה נוספת יש להשיב והיא שהכל תלוי במסגרת הכללית של האירוע, ובאיזה הקשר ההסכם הזה נחתם. אכן, כשארגון מחבלים תוקף אותנו באופן חד פעמי ומצליח לקחת בשבי כמה חיילים או אזרחים – בהקשר שכזה נאמרו דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל שניתן לקחת סיכון מחושב עתידי כדי להציל את החטופים מסכנת מוות מוחשית מיידיתחרור. אלא שאנחנו נמצאים בהקשר אחר לגמרי – בהקשר של מלחמה. בזמן מלחמה המטרה היחידה שצריכה לעמוד לנגד עיני מפקדי הצבא והממשלה היא הניצחון במלחמה והשגת יעדיה, אף אם הדבר כרוך חלילה בנפילת חיילינו או אזרחים. הגר"ש ישראלי זצ"ל (באותו סימן אות ח) אף קשר זאת לעניין ההלכה של קידוש השם, משום שמלחמה נגד ישראל היא גם "חירוף וגידוף כלפי מעלה, והמלחמה על כבוד ישראל היא מלחמה לקידוש שם שמים", ובמקום של קידוש השם "אין קיימות בזה השאלות על פיקוח נפש". יתירה מכך אם חתימה על הסכם שכזה מתפרש על ידי הצד השני כסוג מסוים של ניצחון (אפילו אם הוא לא מלא) ויכול לעודד אותם לצאת שוב למלחמה, הרי שהדבר חמור הרבה יותר מאשר חשש כזה או אחר לפיגועים עתידיים נגד ישראל; החומרה של חשש מעידוד ליציאה למלחמה נוספת היא כניסה לפיקוח נפש של כלל ישראל ולא רק של יחידים רבים, וכבר ראינו ולמדנו את לקחי העבר כשפעלנו נגד ארגוני המחבלים בנחרצות שאינה מספקת והותרנו את ארגוניהם על כנם, הנה מלחמה לא מוכרעות אלו גרמו באופן ישיר לפרוץ מלחמת חרבות ברזל הנוכחית, שללא ספק היה בה פונטציאל סכנה איומה לעם ישראל כולו, לו כל אויבינו היו מתאחדים (כתכנונם המקורי) ותוקפים אותנו בו זמנית. לולא חסד ה' שהיה לנו בשמחת תורה תשפ"ד שגרם לכך שהגזרה הצפונית וערביי יש"ע וישראל לא התעוררו לשתף איתם פעולה באופן מלא ומיידי. לכן, בנידון שלנו, לא ספק סכנה עתידית לפנינו, אלא חשש מתחושת הניצחון שלהם, וחוסר יכולת ההכרעה שלנו שהם עכשוויים, ומכריעים הם בערכם ובסכנתם את חשש הסכנה של אחינו ואחיותינו הנמקים בשבי האויב האכזרי. ובוודאי כשמצטרפת לכך ההערכה שלה שותפים גם מומחי צבא וביטחון רבים, שדווקא המשך המלחמה באופן ברור וחד משמעי הם שישיבו לנו את כלל החטופים בהקדם. רעיון שכזה אף אמר אחד מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בארה"ב – הגר"י קמנצקי זצ"ל בזמן שנחטף הגר"י הוטנר זצ"ל (בעל ה"פחד יצחק") במטוס על ידי מחבלים בשנת תש"ל (1970 למניינם) והובל לירדן יחד עם יתר הנוסעים. אז טען הרב קמנצקי (כך מספר הרב צבי שכטר שליט"א מראשי רבני ארה"ב בספרו עקבי הצאן סימן לב אות ג) שכל הדיון אם פודים את השבויים ביתר מכדי דמיהם, ואף אם בת"ח מובהק נאמרו אותם הגבלות, לא שייכים בעת שנמצאים עם האויב במלחמה כוללת, ובתוך מסגרת זו אפשר שכל היענות לדרישותיהם תחזק אותם במלחמה. הרב קמנצקי טען שאפילו על אותו זמן שהוא נחשב כהמשך מלחמת השחרור, וממילא קל וחומר בנידון דידן שאנחנו בעיצומה של מלחמה ממש. (על המקור הזה העמידני ידידי הרב צבי רייזמן שליט"א מלוס אנג'לס). ואין טוב מלסיים בדבריו של הגר"ש ישראלי זצ"ל עצמו ביחס למבצע אנטבה: "עשתה איפוא ממשלת ישראל כדין בנקטה פעולה צבאית, כשהדבר נראה כבר ביצוע. וחפץ ה' הצליח, והביא לשחרור הלקוחים למוות וחיסול המחבלים, ואפשר לראות בזה קיום מה שכותב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: 'וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא פגיעה רעה.' ונקווה לה' שפעולה זו שהיה בה משום מסירות נפש וקידוש השם עוד תניב פרות לברכה בביסוס מעמד ישראל ומדינת ישראל וקיבוץ נדחים לתוכה ברינה, יחד עם התחזקות באמונת אומן ודביקות בשמירת התורה ומצוותיה".
