הנכונות למסור את הנפש נטועה בעם-ישראל מראשית היוולדו ביציאת מצרים. אנחנו פוגשים יסוד זה בפרשתנו, בפסוק: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם". "הַדָּם", דם קורבן הפסח, נטבל באגודת אזוב ונמרח על המשקוף ועל שתי המזוזות בכניסה לבית. על פסוק זה, "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים" אומרים חז"ל (כפי שמביא רש"י): "לכם לאות ולא לאחרים לאות". על דרך הפשט נשמע כאילו הקדוש ברוך הוא עובר ומבחין על ידי הדם האם זהו בית יהודי או בית מצרי, וכך יודע את מי להציל. אלא שחז"ל מלמדים אותנו שגם אם היה בכור יהודי בבית של מצרי הוא היה ניצל, וכן אם היה בכור מצרי בבית של יהודי הוא היה נהרג . יסוד דבריהם ברור: הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לראיית הדם כדי לראות איפה יש אנשים יהודים; אנחנו צריכים את הדם על הפתח הבית, כי זו הגדרת זהותנו הלאומית, ונכונותנו לקיים את מצוות ה'! בהקרבת קורבן הפסח במצרים קיים יסוד של מסירות נפש, שהרי בנוגע לכך אומר משה רבנו לפרעה בפרשה הקודמת: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?" – יש לשה מעמד של אליל במצרים, כיצד ניתן לשחוט אותו, והרי נסתכן בנפשותינו? עוד באותו נושא: מעמד הר סיני שבכל יום ויום טוב שאתה רוצה, כי אתה חייב "מַה תִּצְעַק אֵלָי"? להודות על הטוב, לזעוק על הצרה על רקע ידיעה זו, אם מישהו מוכן בכל זאת להקריב את קורבן הפסח ולמרוח את הדם על פתח ביתו, טמונה בכך הכרזה: "אני יהודי". העדות היא לא רק עליו, אלא על הבית - "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם". הבית הוא בית יהודי, והדורות הבאים שגדלים כאן בבית רואים את מסירות הנפש של ההורים. כך עם ישראל מגדל את ילדיו דור אחר דור, החל מיציאת מצרים, דרך ימי בית ראשון ושני והגלויות הקשות ועד לימינו אנו. המפרשים עוסקים בשאלה, כיצד מהווה הדם "אות". רש"י מפרש: "אלא אמר הקדוש ברוך הוא נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם". מפרשים נוספים הלכו בדרך זו, שהנכונות לקיים את המצווה היא עצמה האות. לפי המבואר לעיל, לא מדובר בקיום מצווה גרידא, אלא מצווה שיש בה מסירות נפש, ולכן הדר לבטא אותה היא באמצעות הדם. החזקוני מביא פירוש נוסף: "לאות וזכר ששפכו את דמכם". דם הקרבן על פתח הבית, מהווה אות על שפיכות דמם של ישראל. בשיעבוד מצרים, המצרים התעללו בישראל, העבידו אותם בעבודת פרך וגם היכו והרגו בהם (כפי שעולה מהמתואר בפרשת שמות: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו"). לפי פירוש זה, הדגש באות של הדם אינו רק בנכונות למסור את הנפש, אלא בדם שנשפך בפועל! עם ישראל יושב בגלות, רואה את ההתנכלויות ואת הפגיעה בנפש של אחיו, וממשיך להכריז על עצמו כיהודי. מסירות הנפש של הנשארים אינה רק תיאורטית, אלא היא נוכחת יום יום, על רקע הפגיעה היומיומית שווה עם ישראל בגלות. בשנה ורבע האחרונות קיבלנו תזכורת קשה על כך שגם כאן בארץ ישראל אנחנו כל הזמן צריכים להיות מוכנים למסור את הנפש. למעשה, זה היה המצב גם לפני המלחמה. כל אחד מאיתנו שיצא לצבא – בסדיר או במילואים – גם בימים שבהם המצב היה רגוע יותר, ידע היטב שכל יציאה כזאת משמעותה הכרזה: "אני מוכן למסור את הנפש על היותי יהודי, על היותי יהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל". כשעם ישראל בונה כאן מחדש את המולדת שלו, את השלב הבא בתהליך התחייה שלו – נדרשת מסירות נפש. השתתפות בבניית המולדת, תוך נכונות למסירות נפש – היא זכות עצומה, ומי שזוכה לצאת חלוץ לפני ה' למלחמה – מרגיש את קרבת האלוקים שהיא כרוכה בה. אנחנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא יראה את מסירות הנפש של השנה הזאת, של החיילים שהיו שם בשמחת תורה, של כל עם-ישראל שהתגייס אחר כך, והיה מוכן להשליך את חייו מנגד כדי להציל את עמו. מסירות נפש זו היא המשך ישיר של קורבן הפסח, שבו עם-ישראל מכריז: "אנחנו יהודים". אנו רואים זאת בבתים שלנו, בכל בית יהודי במדינת ישראל ובתפוצות – גדלים ילדים יהודים, שהם הדור הבא שיעביר את המורשת הזאת לצאצאיהם.