"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'". ובהפטרה בשירת דבורה, "בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו את ה'". אומר הירושלמי, כשהקב"ה עושה לכם ניסים, התנדבו ראשי עם, ואמרו שירה. [ירושלמי פסחים פ"י ה"י]. אליבא דאמת, בהיותי נער תמהתי כיצד זה משה-רבנו, שאמר לה', "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", לפתע פוצח בשירה בראש מקהלת המוני בית-ישראל. לימים שמעתי את אחד מגדולי הזמרים בישראל, שכלל לא הסתיר את עובדת היותו מגמגם, שר בשירה קולחת, עד שקשה להאמין שמדובר באותו אדם. כך גם בעלי-קריאה מעולים שזכיתי להכיר, מחד מגמגמים בדיבורם ומאידך, קריאתם בתורה קולחת ללא רבב של גמגום. כיום, כבר ברור ששירה עוזרת להעברת מסר רציפה אצל הלוקים בגמגום, וכיום, השימוש במקצב ובמוזיקה משמש אף ככלי טיפולי הנמצא בשימוש אצל קלינאי תקשורת העובדים בתחום. יתר על כן, מסתבר שכאשר אנחנו שרים ומדברים, אנחנו מפעילים את מיתרי הקול וגם את המוח בצורה שונה. אזורי השפה נמצאים רק בצד אחד של המוח , ואצל רובנו זה צד שמאל. כשאנחנו מדברים, האזורים האלה פעילים מאוד. לעומת זאת בשירה ובמוזיקה, שני הצדדים של המוח פועלים כאחד . על כל פנים, ברור שלמשה, מנהיגם של ישראל, היה תפקיד מרכזי בהבאת העם לכלל שירת הים. והפעם אף לא נאמר שהוא נעזר באהרן אחיו. אולם מעבר לאמור, התשובה האולטימטיבית לשאלה זו היא, ..."מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'". עוד באותו נושא: אהבת משה לבני ישראל: ללא תנאי וללא גבולות צדק או שלום? בין החמצה להחמצה המצות והמצוות "יש מישהו למעלה עם תכניות מסודרות" עם זאת, השאלה הקשה בהרבה בפרשתנו, היא זו של הירושלמי השואל בהמשך לדברים שהבאנו: אם אכן, כאשר הקב"ה עושה ניסים לישראל, מתנדבים ראשי העם, ואומרים שירה, מדוע לא אמרו שירה, לא ראשי העם ולא העם, מיד עם צאתם ממצרים?! והקושייה אכן גדולה ועצומה לכל מתבונן. הרי בשנה זו של יציאת-מצרים, לא היה זה נס חד פעמי כמו בקריעת-ים-סוף, אלא היו אלה עשר מכות עצומות שנמשכו לאורך שנה תמימה, כולן בדרך ניסית, שאין מצרי שלא סבל מהן, ושכמותן העולם כולו לא ראה מאודו. ולא עוד אלא שהיו אלה מכות שהשיגו את יעדם ובני-ישראל יצאו בעקבותיהן מעבדות בת מאה ועשר שנים, לחרות עולמים בדרכם לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. יתכן לתרץ שבני-ישראל עדיין לא היו בשלים לומר שירה, שהרי נאמר: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם". חמושים, אומר רש"י, אחד מחמישה. מבהיל, רק 20% מעם ישראל נותר לפליטה ולקיום יעודו כעם הנבחר. שמונים אחוזים מתו בשלשת ימי האפילה, במכת החושך. הניצולים היו אפוא אחרי שואה איומה, ולא עוד אלא שהיו הם בעיצומה של קריעת-ים-סוף, כשזה עתה קמו משבעה ימי אבלות על בני משפחותיהם, ובימי ה'שבעה' עצמם, התרחשה מכת-בכורות והיציאה החפוזה ממצרים. בנסיבות שכאלה אך טבעי שאין הלב פורץ בשירה, למרות היציאה לחרות מעבדות ארוכה ונוראה כל כך. מזכיר במעט שגם ניצולי הקרב בגוש-עציון, בה' באייר תש"ח, התקשו לשמוח ולהלל על קום המדינה, בעודם מקברים את חללי הגוש, וחלקם עדיין בשבי הירדני, בו בזמן שהכל שמחו ורבים אף יצאו במחולות ברחובה של עיר. בימים אלה נלקח לבית עולמו, ידידי הטוב, ר' טוביה וולף ע"ה, נכדו של הרב פנחס וולף זצ"ל בעל ספר 'דיוקים' על התורה, שהיה תלמיד בית-המדרש לרבנים בברלין, בו למד אצל מורו ורבו, הרב דוד-צבי הופמן זצ"ל, שהסמיכו לרבנות יחד עם הרש"ר הירש זצ"ל. לימים הוכתר כרבה של קלן שבגרמניה ועם עלותו ארצה בתרצ"ו [1936] היה שנים ארוכות רבה של קהילת 'מקור חיים' בפתח תקוה. בהתייחס למהלך זה של יציאת-מצרים וקריעת-ים-סוף, שואל הוא, מדוע לא הגיעו ישראל היישר לארץ-ישראל, ב'טיסה ישירה', מדוע היה צורך כלל במהלך 'קריעת-ים-סוף' ובכל ההליכה הארוכה והמייגעת במדבר? ומשיב, שלפנינו מהלך אלוקי חינוכי מתוכנן, להעלות את עם-סגולה, בו בחר ה' מכל העמים, במעלות האמונה, טרם כניסתו לארץ. במהלך זה, שהחל בפרשיות הקודמות, בעשר המכות וביציאה ממצרים, פותחת פרשתנו ואומרת, 'וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹקים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא'... [בדרך הלצה אמרו, דרך-ארץ פלישתים!, אל תתעסקו אתו, מדובר בקרוב, בישראל עם קרובו, עם הקרוב לבורא-עולם...], עכ"פ, אומר הרב וולף, המילה 'קרוב' מתייחסת לקרבה לארץ-ישראל. מהלך זה עבור עם-ישראל הינו קרוב ומהיר מדי. מבחינה נפשית, נוגד הוא את הדרך הטבעית לעם שזה עתה יצא מעבדות לחרות. טרם הכניסה לארץ-ישראל, צריך העם היוצא ממ"ט שערי טומאה, מתחתית המדרגה, להתחזק במספר שלבים באמונה, ולא בבת אחת. החיזוק באמונה החל בעשר-המכות. השלב השני היה בנס קריעת-ים-סוף, בו הכירו מגודל הסכנה בה היו את גודל הנס. העם חשש שיצא מן הפח אל הפחת, מסכנת עבדות לסכנת מוות הגרועה מעבדות, כפי שהגמרא במסכת מגילה שואלת, מה ראו הנביאים לתקן הלל על הצלה? ועונה שהם דרשו קל וחומר. אם ביציאת-מצרים שזה יציאה מעבדות לחירות אמרו הלל, בהצלה ממוות לחיים, קל וחומר שצריך לומר הלל . באחת ניצלו ישראל, לא רק מעבדות, אלא גם ממוות, בדרך שלא עלתה במחשבה של אף אחת מהכיתות שהתווכחו ביניהן על שפת הים כשסגר עליהם המדבר, עד שהתלוננו ואמרו, "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם"? משהכירו בגודל הנס פצחו בשירה - "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'". היה זה שלב נוסף, מדרגה נוספת, באמונתם בדרכם לקבלת-התורה בהר-סיני בעוד ששה שבועות בלבד. אף קבלת-התורה לא הייתה אלא שלב נוסף של ידיעת האסור והמותר, כיצד 'לשמור חוקיך ולעשות רצונך', אך לשם הפנמה היה צורך ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, בחינת הפוך בה והפוך בה דכולה בה, כדברי רבי-יוחנן בן בג בג במסכת אבות [ה,כב], לימוד שנמשך לאורך ארבעים שנות מדבר. תפקיד תלאות המדבר היה להראות ולחזק את בני-ישראל בהשגחת הבורא עליהם וללמדם את מידת-הבטחון בה'. אך המטרה היסודית הייתה שיהיה להם פנאי לעיסוק ולימוד התורה ללא דאגת פרנסה, בזכות נסי המן, המים וענני-הכבוד. ורק אז, אחרי השתלמות זו יהיה העם מוכן, וליתר דיוק בני דור יוצאי-מצרים, להיכנס לארץ-הבחירה, לעובדה ולשומרה, לכבוש, ליישב, לזרוע ולקצור, לבנות ולהיבנות בארץ, על פי מצוות התורה. אומר המדרש, מיום שברא הקב”ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב”ה אלא ישראל. שהרי, ברא אדם-הראשון ולא אמר שירה. הציל את אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב”ה שנאמר: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה''... אמר הקב”ה: לאלו הייתי מצפה … הציפייה היא לשירתם של ישראל, שירה הבאה מתוך התרוממות הרוח של האומה-הישראלית, לעבודת ה' בשמחה, שמתוכן פורצת השירה. לא בכדי הפסוקים הקודמים לשירה, בהם מתחיל עם-ישראל להפנים את גודל הישועה, מדברים על שתי ראיות במדרגות עולות של אמונה, שתי ראיות שהביאו למדרגה העליונה של יראה, של יראת ה' ואמונה בו. תחילה הייתה זו ראייה פיזית של עצם העובדה, של עצם הישועה – 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם'. לאחריה, באה הראיה וההכרה שיד ה' הגדולה, היא זו שעשתה את אותה הישועה – 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם'. אין כאן רק ראיית ישועת 'קריעת-ים-סוף', אלא מתוכה הכרה וראיה מעמיקה את גודל הישועה שעשה ה' עוד במכות-מצרים. מתוך שתי ראיות אלו, הגיעו ישראל למדרגה העליונה, 'וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ'. עם שלם עלה למדרגה הנעלה של יִרְאַת ה' הטְהוֹרָה העוֹמֶדֶת לָעַד' והאמונה בה' יתברך. הייתה זו הכנה נפלאה לקבלת התורה, לקבלת 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת' אשר 'צָדְקוּ יַחְדָּו'. נאמר במכילתא שישראל הגיעו למדרגה כה גבוהה, שאף השפחה הפשוטה ראתה על הים, מה שלא ראה אחד מגדולי הנביאים, הנביא-הכהן, יחזקאל בן-בוזי. נביא שזכה לראות בנבואתו אף את 'מעשה המרכבה', המתאר על דרך הסוד את התגלות ה' בעולם ודרך הנהגתו, נביא שראה את חזון 'העצמות היבשות' המתאר את גאולת עם-ישראל, שאנו ב"ה בעיצומה. ולא עוד אלא שנביא-כהן זה, זכה לראות בהתגשמות הנבואה שבשירת-הים, את 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ' . ראה הוא בבניינו של המקדש, וראה הוא בחורבנו. אך השפחה במעמד קריעת-ים-סוף ראתה יותר, כי שפחה זו ראתה את מצרים מת על שפת הים, האויב חוסל לחלוטין, ראתה היא בכך את גאולת ה' את עמו בהתגלמותה, בהתממשותה בשלמותה. לראייה ברמה שכזו, יכול היה הנביא-יחזקאל, המתנבא על נהר כבר שבבבל, רק לקוות לראות, אך לא לראות בפועל. למראה עיניו ולדאבון ליבו, רואה הוא את עמו בדלותו הנמצא בגלות יהויכין. מנגד, על שפת ים-סוף, ראו ישראל בשתי ראיות אלו, את גאולתם אחר רד"ו שנות עינוי ושיעבוד. לכן כל הרואים, בני-ישראל ללא יוצא מהכלל, ביקשו לשיר שירה לה', הם וגם השפחה, על גאולתם ועל פדות נפשם בדרכם לארץ-אבותם. אך אצל יחזקאל, בגלות בבבל, משבקשו השובים מהשבויים לשיר, 'כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר... שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן', ענו ישראל, 'אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר'?! [תהלים קלז ד]. מסביר המלבי"ם: איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, הגם שנוכל לשיר לכם את שירי ההצלחה הגשמית שהיינו שרים בציון... אבל שיר ה'?! שירי-הקודש שהיינו שרים בציון, על שכינת ה' אשר בה, ועל הופעת רוח-הקודש והנבואה וכבוד-ה', התורה, העבודה והנסים, את השיר האלוקי הזה?! איך נשיר אותו על אדמת נכר, הרי אין אדמה זו כלל מוכנה לסגולות רוחניות כאלה?! ונשוב לירושלמי שהבאנו בראשית הדברים. שאלתו היא, למה לא שרו ישראל שירה מיד בצאתם ממצרים. עונה הירושלמי תשובה היפה מאוד גם לימינו אנו. וכך הוא אומר: גאולת מצרים שונה, שהיא רק תחילת גאולתם של ישראל, לכן אין עדיין לומר שירה [ירושלמי, פסחים פ"י ה"ו]. כי מתי מושלמת הגאולה , שאז פוצה לב האומה ואומרת כולה שירה? כאשר האויב המצרי מחוסל לחלוטין, רק כשרואים ישראל ש'סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם', גם האויב וגם כלי המשחית שהיו ברשותו, הושמדו עד תום. רק בשלב זה, מושלמת הגאולה, ואז רואה גם שפחה בים, מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן-בוזי . מאז שמחת-תורה תשפ"ד הנורא, ראה עם-ישראל ניסים ונפלאות. אויבינו בכל שבע הגזרות חטפו מכות קשות ונואשות, ואף חלק מהחטופים שבו משביים הביתה. אך כלשון הירושלמי, זוהי רק תחילת גאולתם של ישראל. יש להודות, להלל ולשבח על כך. יש בישראל שמחה וחיים מכוח אמונתם, אך עדיין הלב אינו אומר שירה. לב האומה כולו יפרוץ בשירה כאשר תושלם הגאולה , כל השבויים ישובו, והאויב האכזר יושמד לחלוטין . סוס ורכבו למינהו ירמה בים, וכולו יצלול כעופרת במים אדירים, וההרתעה שוב תשוב. חיל יאחז את כל יושבי פלשת, ייבהלו אלופי אדום, ויימוגו כל מי שעדיין לא הפנים ששבנו הביתה, כלשון מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, האומה הישראלית שבה אחרי אלפים שנות גלות לכל מרחבי ארץ-ישראל, לא לפלסטינה ולא לכנען. דומה כי אז ורק אז ישיר 'משה ובני-ישראל', ההנהגה והעם בקול אחד, את שירת דור הגאולה, דור שיבת-ציון. דור שישיר שיר חדש לה', מבלי להיות שבוי בשום תפיסות עולם מהעבר. או אז, תהלתו תשמע בקרב כל קהל חסידיו. שיר זה יושר מתוך שלמות האמונה שתהיה קבועה לעד בלבבות, ולא רק מתוך התפעלות הנפש למראה רגעי של ניסים ונפלאות. זאת מתוך ציפייה להתגשמות במהרה של הנאמר בנבואת שירת-הים, 'תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ', במהרה בימינו.
