יום אחרון למילואים של אברהם בסבב הזה, ואני רוצה לפרסם פה פוסט שאני כותבת ומוחקת כבר כמה חודשים. כותבת ומוחקת כי אני מתביישת מאד. כותבת ומוחקת כי יש לי רק תפילה אחת: שיגיע אל הלב באמת. שהמילים שכתבתי לא יהיו סיבה לויכוחים וכבר יש לנו פה מספיק מלחמה, אנחנו צריכים את הלב. אברהם לא גוייס למילואים ב- 7.10, למעשה כמה שנים אחורה, שירות המילואים של אברהם התמסמס, וזה קרה באשמתי. הייתי בין הריונות צמודים, שלושה פיצקים בבית, איך אפשר שתצא? גם ככה אין מלחמה אמרתי, הכל טוב. למה צריך את האימון הזה עכשיו. למה לשבש את השגרה. גם ככה אני לא יכולה להישאר לבד בזמן מלחמה, אתה מנהל גמח חסד ועוד הרבה יוזמות אזרחיות, אז יש לך תפקיד לא פחות חשוב בעורף, ככה שכנעתי את עצמי… ואם אני לא יכולה אז איך אברהם ילך? אז הוא לא הלך לאימון אחד, ואז לא הלך לעוד קו שהיה, ואז עוד אימון נשאר בבית, ובסוף המערכת כבר העבירה אותו לרשימות של המפקדה משהו כזה אחורי ולא רלוונטי.. כמה שאני מתביישת לכתוב את זה. זה מה שחשבתי באמת. זה מה שגרמתי. זה מה שעשיתי באמת. ואז הגיע השבעה באוקטובר. הנחשול המטורף של הגיוס, כולם מסביבנו מגוייסים ואברהם לא.. ואני חשבתי: איזה מזל יש לי. לפחות הוא איתי. עוד באותו נושא: הממשלה מרחיבה את ההטבות למשרתי המילואים הבקשה והזעקה של נשות המילואימניקים שלטון הפקידים עוצר הטבות למילואימניקים הלוחמים לנתניהו: השמדת חמאס - מבחן חייך אני לא יכולה להישאר במלחמה לבד. ובתוך תוכי רציתי גם לשמור על המשפחה שלי שלמה ומוגנת. וכל תקופת המלחמה מצאתי תירוצים לעצמי - אנחנו גרים בצפון וזה מספיק חשוב להיות בקו העימות, לחזק את המקום הזה דווקא בתקופה הזו, ועוד יש לנו ארבעה ילדים ואזעקות עם ממד שלא מספיק כדי לישון בו אז בכלל אין מצב שאני אהיה איתם לבד.. ואז זה נסדק. לאט לאט. החומה הזו שנבנתה כל השנים שראיתי רק את עצמי. קראתי על עוד נופל ועוד נופל, שמעתי עוד הספד ועוד הספד. שמעתי אמא שכולה שקוראת: אין דבר כזה שחסר כוחות. כולם חיילים. ואשה שכולה שקוראת: כולם מנקים ומסדרים את הבית לשבת. ומי שלא זה לא מוסרי ולא יהודי.ועוד אשה שכולה שמספרת: הוא יצא להלחם על הבית. ומי שלא נלחם, אולי זה לא הבית שלו?? וברקע סוגיית גיוס החרדים, וברשת פוסטים - קריאה לאחים החרדים, מכתבים לאחיות החרדיות, ושיתופים של נשות מילואים שקורעות תחת הנטל וקוראות לשותפות אמיתית בנטל ובזכות. ואני מצאתי את עצמי קוראת ומתביישת ושותקת - הרי גם אני אותה אחות ׳חרדית׳ שאינה מתגייסת…אמנם אינני חרדית, אנחנו קשורים לציבור הדתי לאומי, כן, אותו מגזר שנתן ונותן אותו מגזר שמשלם מחיר גבוה מאד וכולם רואים את המחיר. אבל את מי מעניין מה המגזר שלי?? את מי מעניין שאני אעלה לשמיים וישאלו אותי למה לא לקחתי חלק?? מה אני אענה?? שהמגזר שלי נתן מספיק? שהמגזר החליט שהוא לא מתגייס?? מה אני אענה?? והחומה נסדקת. על מי אני חושבת? על עצמי? איזה זכות יש לי? הנה, ההיא עם שישה ילדים אחרי לידה בעלה במילואים. והנה חברה שגרה לידי עם ארבעה ילדים, בצפון בקו העימות ובעלה בעזה. והנה ההיא שאמורה להתחתן והארוס שלה בחזית, והנה.. לכולן יש תירוץ. לכולן. לאף אחד לא נוח בדיוק. כולן מקריבות וכולם מקריבים עבודה, בית, משפחה, ילדים, חלומות וחיים שלמים. אז מי את?? מי את שלא תתני את שלך??? מי את שלא תסכימי לאבד?? וזה היה תהליך. ויסוריי נפש המאבק שהתנהל בתוכי בין להיאחז במחשבה על עצמי לבין לראות שיש כלל. יש כלל!! ואני שגדלתי והתחנכתי במוסדות הכי דתיים לאומיים שיש, מכירה את התורה הזו ישר והפוך שמעתי כל חיי דיבורים על גודל ועל כלל ועל עם ישראל לא הצלחתי להיפרד מעצמי... לא הצלחתי… אז מה יעשה מי שלא גדל על תורה כזו?? ובמיוחד כשאין הכרח כשאף אחד לא קרא לאברהם לומר הנני כששום צו לא דפק לנו בדלת.. לבחור בזה בעצמי?? השתגעתי? זו היתה ממש קריעת ים סוף להשתחרר מהמחשבה הצרה לראייה רחבה יותר. ממש יציאת מצרים. להיוולד מהפרטי ללאומי. אבל זכינו לפני כמה חודשים ויצאנו ממצרים. חיפשנו שאברהם יצטרף לגדוד מילואים פעיל וכשהגיעה ההזדמנות זיהינו אותה מיד וקפצנו פנימה והיה שם פחד. פחד גדול. והיתה גם שמחה. שמחה גדולה. וכשעוד פעם לפני חודש וחצי היו חסרים לוחמים בגדוד אחר, היה ברור לנו שאברהם יתייצב. זו היתה החלטה מורכבת מאד בפרטים שלה, מורכבת מאד כי אברהם יצא בדיוק בתקופה הכי קשה של המלחמה פה בצפון בלי מסגרות לילדים ועם אזעקות ובומים מרעידים אבל כמה שהיא היתה מורכבת ככה רק התחדד לי כמה היא פשוטה מאד במבט הרחב יותר- מבט על התקופה, מבט על ההסטוריה, מבט על עם ישראל, מבט על החלק שלנו בתוך כל מערכה הזו. ואני מוצאת את עצמי כל הזמן עוברת בין המבט הגדול למבט הקטן וגם בסוף יום כשאני מספרת לאברהם את הקושי ולא פעם בוכה ומותשת אני אומרת לו: אבל אני שמחה שאתה שם. יש לנו זכות להיות חלק. ואני כותבת את זה כי אני יודעת ורואה את חברותיי, והשכנות והגיסות נשות המילואים שעשו כבר מאות ימים ולילות . ורוצה לומר לכן: יש לכן זכות שזיהיתן מיד וקפצתן למים, שהלכתן כמובן מאליו אחרי הקול וקראתן "הנני" אתן צדיקות! והאנשים שלכן צדיקים! תמשיכו להשמיע את הקול! תמשיכו לכתוב ולשתף. תמשיכו להשמיע את קול הנטל וקול הזכות. לוחמים שאברהם הצטרף אליהם עכשיו לסבב השלישי אמרו לו כמה זה משמעותי שיש עוד כוחות, שהשורות מתרווחות שבאים אנשים חדשים ומצטרפים, שיש כתף אל כתף. אל תוותרו לכולם על החובה והזכות להיות חלק! לאחיותי הנשים, האמהות המשפחות השכולות - לא לשווא חצבתם. לא לשווא. הנופלים מאירים דרך של גודל, דרך של מסירות נפש על עם ישראל שמוחקת את פרטי החיים עד למסירת החיים עצמם ממש. אי אפשר להישאר אדישים לזה. זה ממיס לבבות, ממיס חומות. תמשיכו להתראיין, להשמיע בקול את הצוואה הזו שלהם שבמותם ציוו לנו חיים!חיים שגדולים מהשיקול הפרטי, חיים של נצח. ולחברותיי, משפחתי וכל האחיות החרדיות - קומו נשים אהובות יש לנו כח לגאול. יש לנו כח לראות מעבר נשות ישראל בכל הדורות, ובפרט בדור מצרים הוציאו את הגברים מלהתייאש מן הנצח, מרים עמדה מול אביה עמרם שהיה גדול הדור!! ודרשה את הנצח- ובזכותה קיבלנו את משה שהוא מנהיג ספירת הנצח, והנצח הוא ישראל. והנצח הוא הכלל הנצח גדול מאיתנו. וכשילכו הבנים והבעלים לצבא עם גב של אלפי אמהות ונשים עם רוח - תראו עד כמה הצבא הוא מקום להתגדל בו, לפתח כוחות חיים ותורה. אין לכן מושג כמה תורה ורוח יש בקרב הלוחמים. רק מבפנים רואים. רק להיכנס פנימה. שילחו את טובי הלומדים אל הקרב! שילחו את העילויים!! עם ישראל זקוק ללוחמים עדיני נפש האוחזים בקודש בחוד החנית, ספר התורה היה הולך בכל מלחמות ה׳ לפני המחנה. ואני יודעת כמה זה קשה!! במיוחד כשאין מה שמכריח במיוחד כשיכול להיות שהחוק יהיה הפוך בדיוק. זה אפשרי וזה שלנו. ללחום את מלחמת הנצח לדחוף את ילדינו אל החיים מהרחם וגם אחר כך כשהם גדלים - אנחנו ממשיכות ללדת את המציאות אל עבר החיים הגדולים, חיים של משמעות ונצח. דעו לכן שסוגיית גיוס החרדים היא לא רק של מגזר אחד. היא סוגייה של כל מי שאינו מתגייס מכל המגזרים בבירור היחס של פרט מול כלל ועובדה שהסוגייה הזו היא שגרמה לי לעמוד מול האמת: האם אני חושבת על עצמי או על עמי?? האם גם אני חרדה לגורלי או לגורל העם? סוגיית גיוס החרדים היא סוגיית גיוס כל מי שחרד לגורלו - גורל עצמו, גורל משפחתו, גורל עבודתו או גורל תורתו. כל אלו הם פחד. כל אלו שיקולים פרטיים. גם תורה יכולה להיות פרטית. תורה כללית מצווה לעזור. לצאת. להלחם. את חטאיי כתבתי כאן היום, לא הצלחתי להיות שם מלכתחילה לקח לי זמן, ועדיין אני בתהליך הזה. אבל אין גאולה כמו לצאת מהצמצום אל הגודל הזה אל ההבנה שאנחנו אחד וכולם יחד במערכה הזו!! כל יום אני מיטלטלת בין פרטי מורכבות החיים של הבית שלי לבין האמת הפשוטה, הפשוטה מאד והבהירה: זה הבית שלנו. ואנחנו חלק מהבית הזה. חלק מכלל. ובסוף הדבר המדהים שגיליתי כשהיו אזעקות והייתי עם הילדים לבד לבד - גיליתי שאני הרבה פחות מפחדת. גיליתי שמרגע שקשרתי את עצמי אל הכלל אני פחות חוששת לחיי הפרטיים. יש בי רוח, יש בי עוצמה ושייכות לשרשרת דורות ארוכה. בדרך לשם זה לעבור בגשר צר מאד, ויציאת מצרים קשה ומייסרת אבל כל העולם הוא גשר צר והעיקר לא לפחד - כלל.
