'וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ'. הפרשה הקודמת התמקדה בחוש הראיה למדרגותיה. תחילה ראית העובדה – 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם'. ומכאן לראיה והבנה מי עשה כל אלה. 'וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם', ומכאן 'וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ . '. גם בה' וגם במשה תוך חזרה מתלונתם, 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'... עתה מתמקדת הפרשה בחוש השמיעה. שמיעה מרחוק – שמיעת יתרו. שמיעה מקרוב – שמיעת הדיינים. ובמעמד הנשגב של מתן תורה בו מגיעים ישראל למדרגה הגבוהה של שילוב מופלא של שני החושים כאחד, חוש הראיה עם חוש השמיעה– 'וכל העם רואים את הקולות'... 'וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ', דומה כי האקטואליה בעין הפרשה זועקת בפרשתנו. חותן גוי שלו חתן יהודי, המכיר את הדתות השמיות, מצד עצמו בהיותו נוצרי ומצד חתנו האחר המוסלמי, שומע מרחוק, מעבר לים, את כל הקורות והניסים שאירעו לישראל, ומציע להם עצה כיצד למנוע מצב בו 'נבול תיבול גם אתה וגם כל העם אשר עמך'. לא עצה כיתרו באשר לסדר הדין, אלא עצה בדומה לעצת שרה-אמנו, 'וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק' . וד"ל. לא די במה ששמע יתרו מבחינה מכנית, הייתה זו שמועה המלווה בהבנת עומקה של השמועה, עד שמתוך ששמע בא, בא לכלל מעשה. יתרונה של שמיעה מרחוק, מאפשרת את ראית המכלול, הגשטלט. כמאמר המשורר, 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. עוד באותו נושא: למה השבת מופיעה ולפני ואחרי חטא העגל? "כל נדיב לבו": על התנדבות וגבורה לאומית שם האדם הוא מהותו הן בגלות והן בגאולה פרשת ויחי | אחדות מתוך ייחודיות כידוע הרבה ערוצים לשמועות שונות המושמעות בניגונים שונים. מכשירי שמיעה מתקדמים מכילים למעלה מתריסר ערוצי שמע וככל שיש יותר ערוצים, כך איכות השמיעה גבוהה יותר, אלא אם כן מדובר ברעשי רקע, המפריעים לחידוד השמיעה. אך יש שמועה הנכנסת באוזן אחת ויוצאת בחברתה, ויש ערוץ המשמיע שמיעה ומביא להטמעתה עד כדי עשיית מעשה. כזו הייתה שמיעת יתרו שבעקבותיה אורז הוא את מטלטליו, ולוקח עמו את בתו ציפורה ונכדיו ובא אל המדבר אשר שם חונים ישראל. והשאלה היא מהי אותה שמועה, קריעת ים-סוף, מלחמת עמלק או מתן-תורה. אומרים הרמב"ן והאבן-עזרא, שביקור הפתע של יתרו חותן-משה, ודאי היה אחרי מתן-תורה. וראייתם היא מכך שלשאלת יתרו, עונה משה: 'כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹקים... וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹקים וְאֶת תּוֹרֹתָיו . .. משמע אפוא שכבר ניתנה תורה לישראל. ולא עוד אלא שהיה זה גם אחרי הקמת המשכן, שהרי כתוב, שיתרו הקריב עולה וזבחים לאלוקים - 'וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקים' [יח,יב], ולא נאמר שבנה מזבח לשם כך. מדבריהם עולה שמבין שלש השמועות, השמועה העיקרית שבגינה יתרו בא, הייתה הניצחון על עמלק. כי הוא ועמו חברו לעמלק, אלא עתה שמעו הן על ניצחון ישראל, והן על השמועה בה מסתיימת הפרשה הקודמת – 'כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר', לפנינו מלחמה לה' לאורך הדורות. וכל עוד לא חוסל עמלק, כסא ה' חסר. לכן פרש יתרו מעמלק ובא, ביקש כנגד הרעה להביא טובה לישראל. ומוסיפים הם כי בואו של יתרו היה על מנת להציל אותו ואת הקיני, עמו, כי כאשר הזכיר הרעה שעשה עמלק עם ישראל ונצטווינו שנגמלהו כרעתו, הזכיר שעשה לנו יתרו טובה, להורות לנו שנשלם לו גמול טוב, וכשנבוא להכרית את עמלק כמצווה עלינו, נזהר בבני הקיני העומדים עמהם. מהלך זה תואם את השיח שיש בין משה ליתרו בספר במדבר [י,כט] 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל'. הואיל וב"ה נתקיימה הבטחת ה' ליעקב-אבינו, 'הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים', הבטחה שהשלמתה הוא, ב'וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם', אומר משה לבני-ישראל, ראשית, 'לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם'[דברים א,ט], ולכן שמעתי בעצת חמי יתרו, והוצרכתי לתת עליכם שרי אלפים ושרי מאות וכו'. שנית, 'ה' אֱלֹקינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר, רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם' וגו'. למרות המן, המים וענני-הכבוד, המדבר אינו אידאל אלא שלב ביניים בדרככם לארץ-ישראל. ולכן עתה אחר שה' הרבה את זרעכם, הגיע הזמן כאמור בפסוק, שתירשו את הארץ. אך יתרו מסרב, ומבקש לשוב למדיין. 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ'. ועתה לעצם עצת יתרו, שבדרך אגב, למחרת הגיעו, מינה את עצמו ליועמ"ש ונתן את עצתו לגבי מבנה המערכת המשפטית וסדר-הדין שבה. אך מהר מאוד שב הוא אל ארצו ואל מולדתו. 'וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ', וד"ל. אך קשה וכי סדר-דין אינו חלק אינטגרלי מתורת-ישראל. הרי כבר כתב הרמב"ם, באגרת-תימן שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם, וקדם לו הרס"ג באומרו שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה [מאמר ג,ז], ובשולחן-ערוך מפוזרות הלכות אלו של סדר-דין במסגרת הלכות דיינים, עדות והלוואה, טוען ונטען ועוד. דומה כי משה-רבנו ראה בכך הגשמת הכתוב 'בצדק תשפוט עמיתך' [ויקרא יט,טו], עליו אומר הגר"א מוילנא, שיעשו צדק בסדר המשפט. [אדרת אליהו, ישעיהו א,כא], משפט בו פותח פרופ' אליאב שוחטמן, את ספרו יקר הערך 'סדר-דין בבית-הדין הרבני'. ואכן, אם יאמר לך אדם כי יש חכמה בגויים - תאמין! ואם יאמר לך אדם יש תורה בגויים - אל תאמין! דומה כי סדר הוא יותר חלק מחוכמת הגויים מאשר חכמת עם-סגולה. יתר על כן, לימדנו בן-זומא במסכת אבות, איזהו חכם? הלומד מכל אדם, ויסודו בתהלים קי"ט: 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי' [קי"ט, צ"ט] . וכידוע שלמה-המלך למד אף מכל החיות. ועוד כתוב עליו "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" [מלכים א' ה', י"א]. אמרו חז"ל: אפילו מחרש, שוטה וקטן. היה לו מה ללמוד גם מחרש, גם משוטה וגם מקטן. אם הוא היה לומד רק מהחכמים, אז הייתה חוכמתו חסרה, כי האמת לא מצויה רק אצל החכמים - היא נמצאת בכל! לכן הבין שלמה שמוכרחים להחכים מכל אדם, ואז רואים גם את הנולד, את הצפוי לקרות. כמאמר חז"ל: איזהו חכם? הרואה את הנולד [תמיד ל"ב, א] . התורה ניתנה לעם-ישראל בלבד והיא שייכת רק לו. אך חכמה אנושית שכלית וניסיון חיים הם דברים שיכולים להיות לכל אדם מכל אומה ולשון . ואכן רבי-יוחנן היה נוהג לקום מפני זקני הגויים בגלל ניסיון החיים הרב שצברו [קידושין לג.]. זאת ועוד. אמר רבי-עקיבא, במסכת ברכות ] ח: [ , בשלשה דברים אוהב אני את המדיים, [אנשי מדי]: כשחותכים את הבשר, אין חותכים אלא על גבי השולחן. כשנושקים, אין נושקים אלא על גב היד. וכשיועצים, אין יועצים אלא בשדה. מסביר מרן הרב קוק בעין אי"ה, שרבי-עקיבא מתכוון לחוכמת המדיים בשלשה מעגלים, שראוי לכל בר-דעת לשום לב עליהם ולהישמר מכל מכשול: בחיי הבית, חיי המשפחה, ובחיי המדינה. לכן ביאר רבי-עקיבא שהם זהירים ממכשול בשלשת אלה: כשהן חותכים בשר בחיי בתיהם נזהרים ממכשול, משום סכנה. כשהם נושקים, שהוא דבר המתייחס לחיי משפחה של קרובים ואוהבים, נזהרים הם מהמכשול העקרי והוא חולי מדבק. לכן אין נושקים, כי אם על גב היד. שלישית. כשהם מייעצים, עיקר העצה נדרשת להליכות המדיניות, עצה וגבורה בעיקר בעתות מלחמה, מה שמצריך ביותר שמירה ממרגלי-חרש, לכן הם נזהרים בזה ואין יועצים אלא בשדה . הוי אומר, יש חכמה בגויים ולא עוד אלא שיש להם, כאמור, יתרון בהתבוננות מרחוק. אז, רק אחרי שיאמרו בגויים 'אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, רק אז, יאמרו ישראל, אכן, 'הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים'. אגב, המאירי מעיר שאין הכוונה שרבי-עקיבא אהב את אנשי מדי, אלא שהעריך את אותן שלש הנהגות שהיו בהם. נראה אפוא, שאחד הדברים שניתן ללמוד מהגויים הוא סדר, כי סדר צריך להיות סדר! אך גם זאת בערבון-מוגבל, כעולה מאנקדוטה מחיי אבי-מורי ע"ה, עת למד בבית-המדרש לרבנים בברלין, ערב המלחמה בשנת תרצ"ח. היה זה כשהיה עליו לשלוח כמה וכמה דברי-דואר. הלך הוא אפוא לבית הדואר הקרוב. בחזיתו ראה שורה ארוכה של תיבות-דואר ומעליהן כתוביות: דואר מקומי, תוך ארצי, חו"ל, דואר-אויר, דברי דפוס ואולי עוד. כאזרח בעל חינוך 'יקי', שלשל את דברי הדואר כל אחד במקומו. אחר כך משנכנס לבית-הדואר, הוא רואה את עובד הדואר, כמובן במדים, מרוקן את תכולתן של כל התיבות לתוך סל גדול העשוי נצרים. אבי לא יכול היה להתאפק מלשאול את אותו עובד-דואר, 'וכי למה עלי לטרוח ולשלשל כל דבר במקומו, והרי אתה מערבב את הכל יחד'? תשובתו הייתה ברורה וחדה: 'אבל סדר צריך להיות סדר'! ואכן, ר"ל, זמן קצר לאחר מכן החלה ב'סדר מופתי' השמדת יהדות אירופה. נישא תפילה שכשם שנבוכדנצר היה שליח אלוקים להחרבת בית-המקדש, וכורש לבניינו, כן נזכה לכורש של דורנו לבניינו, ואת השמיעה החדה ששמע מרחוק על מסקנותיו, יביא לכלל מעשה, מתוך סדר עולם חדש בו תמיד יהיה לנו טוב ועוד יותר טוב.
