ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו על תהליך מתמשך של ערבות הדדית שהולכת ומתגבשת: כבר במדבר סיני, בעת קבלת התורה, ניטעה בליבנו ההכרה ש"כל ישראל ערבים זה בזה" – לא כקלישאה או סיסמה, אלא כברית גורל וייעוד של אחריות משותפת.
כניסתנו לארץ העמיקה את תחושת האחריות הזאת, מתוך קדושתה של ארץ ישראל, מתוך המשימות הגדולות של בניין האומה ומתוך תחושת האחדות המתגברת תחת אותה ריבונות. אולם התהליך מגיע לשיאו בירושלים – העיר שלא נתחלקה לשבטים, העיר שמסמלת את אחדותנו המוחלטת כעם אחד.
מאז ומעולם הייתה ירושלים סמל של תקווה ואחדות: "עיר שחוברה לה יחדיו". ובכל זאת, בימים שלאחר שמחת תורה, שבעה באוקטובר, חזינו שוב במופלאות הכוח המאחד. רבים מתושבי ירושלים יצאו בו ביום לעזרת ישראל מיד צר, ומסרו נפשם וחייהם כדי להגן על אחיהם ואחיותיהם. נחישותם ועוז רוחם הביאו את רוח הערבות ההדדית אל החזית ממש.
ברגעים הקשים הללו ראינו כיצד נרקמת רשת ערבות הדדית צפופה, מחבקת ומרוממת נפש.
מאז ועד לרגעים אלו, אנו עדים לחיבוק החם שירושלים עוטפת בו את כל מי שזקוק לו: אנו רואים תמיכה בנשות המילואימניקים ובמשפחותיהם, תמיכה במשפחות המגויסים; יוזמות קהילתיות לאיסוף מצרכים ומשאבים למי שנצרך להם ולמפונים; וכמובן עזרה מתמשכת לחיילי צה"ל, אנשי כוחות הביטחון, החירום והרפואה, ולכל העומדים על משמר ארצנו. כך הופכת ירושלים לחזון חי של סולידריות יהודית, המממשת הלכה למעשה את האידיאל שהקיום שלנו הוא חלק משותף בסיפור גדול יותר.
הערבות ההדדית חייבת לבוא לידי ביטוי הלכה למעשה בין איש לרעהו. ערבות הדדית אינה תלויה רק במצבי חירום, אלא צריכה להנחות את כל פועלנו כאומה. מבין חומות עירנו, הנושאת עליה את שמו של השלום, נזכור את ברית האחריות ההדדית ונוסיף לבנות גשרים של אהבה ורעות בין כל חלקי עמנו. כך נבצר את דרכנו כעם אחד, מלוכד ושואף מעלה, ממש כאן בירושלים – ליבו הפועם של העם היהודי.
אני מודה לאנשי ב'שבע' ולכנס ירושלים על שבחרו להאיר השנה את הזווית הייחודית הזאת ומוקיר אותם על היותם שותפים בייצוגה של ירושלים כסמל של אהבה ואחווה, שלום ורעות. יחד נביט בעוז אל אתגרי השעה ונוסיף לחזק זה את זה. עלינו להמשיך ולשאת את לפיד הערבות ההדדית, לטובת הדורות הבאים ולכבודה של עיר הנצח, ירושלים.
