ההיסטוריון פול ג'ונסון מתאר בספרו 'היסטוריה של הזמן המודרני' שיחה שנערכה בין לנין לידידיו, אשר הציעו לו לאסוף כסף למען נפגעי הרעב ברוסיה.
לנין הניא אותם מרעיון זה בטענה ש"הרעב ממלא תפקיד מתקדם ויביא איכרים לידי הרהור בעובדות יסוד של חברה קפיטליסטית".
תשובה זו משקפת את החזון הלניניסטי ש"ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר", והיא יכולה להסביר את התנגדות השמאל בישראל לתוכנית ההגירה שמגבש נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. רוצה לומר, שמה שטוב למדינת ישראל ולהתפתחות החזון הציוני רע לשמאל בישראל, ולהפך. התנגדות השמאל לתוכנית ההגירה חושפת בדרך אגב את השקר הגדול בדבר האיום הדמוגרפי הנשקף מערביי יהודה שומרון ועזה, שאותו הדהד השמאל כעילה המרכזית לאיווי המוות שלו בדמות כמיהה למדינה פלשתינית.
יש עוד עניין פעוט שמתברר מהתנגדות השמאל לתוכנית ההגירה והוא המוסר, או ליתר דיוק היעדרו, בקרב מחנה זה. מדובר באותו מושג אמורפי שהשמאל דוגל בו אך מעולם לא הדריך אותו הלכה למעשה. הדוגמה הבולטת בישראל היא הסכם אוסלו, כפי שניתן ללמוד מתיאורו של משה (בוגי) יעלון בספרו 'דרך ארוכה קצרה': "בסיור באזור התעשייה של רמאללה... מצאתי שבתחום החיוני הזה חלה אחרי אוסלו נסיגה... נדהמתי מחוסר האכפתיות של ההנהגה הפלסטינית למצבם הכלכלי של הפלסטינים".
תיאור נוסף של ימי אוסלו סיפק אפרים קארש בספרו 'ערפאת - האיש ומלחמתו בישראל': "תוך זמן קצר נפוצו סיפורים בשטחים על מעשי שחיתות מצד פקידי הרשות... במקרה אחר עינו כוחות הביטחון איש עסקים משכם עד מוות לאחר שסירב לשלם דמי חסות". התבטאויות ראשי מחנה השמאל בתקופה האחרונה אינן מלמדות על תבונה רבה או על עומק אינטלקטואלי שמחנה זה מתהדר בו משום מה. עם זאת קשה להאמין ולקבל שמי שחתם על הסכם אוסלו, ומי שתמך בהתנתקות, לא הבין, לא ידע או לא שיער למה מסוגלים הערבים.
מה שמדריך את השמאל הוא אותה מסקנה שאליה הגיעו בצרפת בשנות ה־60 בעניין המשך השליטה הצרפתית באלג'יריה, שפול ג'ונסון היטיב לבטאה במילים אלה: "עצמאותה של אלג'יריה, מאוסה ככל שתהיה, עדיפה על השחתה מקיפה של המצפון הציבורי". כלומר, עדיף שערבים ירצחו זה את זה, או יזרקו אנשים למאכל כלבים, העיקר שהמצפון של השמאלנים, ככל שהוא קיים, יהיה שקט. ייתכן שבמושגים מערביים אירופאיים מוסרי יותר להפקיר אוכלוסייה אזרחית לחסדי כנופיות מרצחים מאשר לשלוט בה, אך זה לא המוסר היהודי. מסתבר שהשנאה העצמית שבה לוקה השמאל הישראלי אינה רק אוטו־אנטישמיות, אלא היא שנאה של כל מה שאנושי. זו המורשת של שמש העמים שעליה חונכו דורות.
תוכניתו של טראמפ הופכת את כיוון הזרימה שהשמאל התווה למפעל הציוני כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהסכם אוסלו. וזאת כפי שניתן ללמוד מדבריו של יאיר הירשפלד, מי שהיה אחד מרוקמי ההסכם ומאלה שחתרו תחת ממשלת שמיר במגעיהם עם אש"ף, אשר תיאר כיצד פעל לשכנע את אנשי אש"ף לקבל את ההסכם: "האתגר של המשא ומתן היה להמחיש לפלסטינים... כי קיצוניות, ואלימות במיוחד, הם מרשמים להרס עצמי... ותהליך מתמשך של הגירה פלסטינית".
תוכנית ההגירה מעזה היא התשובה הציונית ההולמת לדור האבוד של אוסלו. ואם השלב הראשון של אוסלו היה "עזה ויריחו תחילה", כך גם ראוי שיהיה השלב הראשון בשיבה אל החזון הציוני.
החזרתה של עזה לשליטה ישראלית תהיה מימוש אמירתו של בן גוריון בסיומה של מלחמת השחרור, כפי שניתן ללמוד מהתיאור הבא, המופיע בספרו של אלישיב שמשי 'מפקד השדה הגדול מכולם'. ערב הדיונים על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים במלחמת השחרור טען יגאל אלון בפני בן גוריון כי יש לכבוש את רצועת עזה. "אנו מאבדים הזדמנות פוליטית גדולה. קשה להאמין שבמשא ומתן יוותרו המצרים על עזה..." אמר אלון. בתגובה קם בן גוריון על רגליו והכריז: "אביא לך את עזה על מגש של כסף משולחן הדיונים, שהישגיהם יושתתו על ניצחוננו הצבאי".
הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי וחבר מערכת רבעון 'האומה'