לרגל שבוע גוש קטיף במערכת החינוך, לציון 20 שנה לגירוש מחבל עזה וצפון השומרון, שוחחנו עם פרופ' סודי נמיר, ממגורשי נווה דקלים, על התחושות שמלוות אותו גם שנים לאחר האירוע הדרמטי. "לא רק שאני קולט, אני כואב ודואב את השנים המרות והקשות האלה שניתקו אותנו מכור מחצבתנו, שמסרנו לו את הנפש", הוא אומר. "בגוש קטיף, כל שנה בקיץ כשהמשפחה נפגשת, אנחנו מציינים את היום הזה בכאב גדול ובכיסופים גדולים לשוב. חיכינו וציפינו שאולי יהיה מהפך. הקיץ האחרון קצת שינה את המחשבה, ובעזרת השם אנחנו עדיין אופטימיים בעניין הזה". פרופ' נמיר, ששימש כרופא בגוש קטיף ולקח חלק בשירות מילואים ממושך במהלך מלחמת חרבות ברזל, נזכר בתקופה ההיא, שהותירה בו חותם עמוק. "הזיכרונות כואבים, אבל כשאתה מקבל ידיעה על ילד בן שנתיים, למשל, שמטופל שהצלת את חייו – זה נותן הרבה כוח. כשהגענו לשם, בהתחלה היו אולי פעם או פעמיים מחסומים עם אבנים. אני זוכר שכשרב אלישיב שאל אותי על הסיכונים, בדיוק באותה תקופה אחד מתושבי גוש קטיף נדקר בעזה – זה היה מקרה חריג". לדבריו, האווירה בגוש קטיף בתחילה הייתה רגועה, אך המצב הביטחוני הלך והתדרדר. "גוש קטיף היה מקום של שלווה. לא הייתה גדר, לא היו מחסומים. במשך הזמן, לצערי, הטרור התעצם, והמדינה במקום לדכא אותו פשוט עודדה אותו בדרכים עקיפות. היו מקרים שבהם זיהינו את היורים על ההתיישבות, והחיילים קיבלו הוראה לא להגיב. זו הפקרות מוחלטת". עוד באותו נושא: ועדת חקירה ממלכתית – להוכיח קשר להתנתקות לומדים מהאתמול על המחר "ההתנתקות פגעה בכל תושבי העוטף" אייל זמיר חיסל את המחבל שירה על משפחתנו נמיר נזכר גם ברגעים הקשים של הפינוי, כשהבין את ההשלכות הביטחוניות שיבואו בעקבותיו. "הכתובת הייתה על הקיר. לא רק אני אמרתי את זה – היו עוד רבים. זה ברור שכשאתה נותן פרס לטרור, הוא רק דורש עוד". על רקע הדיונים בתוכניות מדיניות שונות, נמיר מתייחס גם לרעיונות שעלו באחרונה לגבי עזה: "קודם כל, אני לא מכיר לא ציטוטים ולא דיבורים. מרגע שהתחילה כל עסקת החטופים הזו, ניתקתי את עצמי לחלוטין מהתקשורת. כל מה שיודע מה מתרחש פה זה הקדוש ברוך הוא, ואני בטוח שבסוף יצא טוב. אז בואו נמתין לשורה התחתונה". במהלך שירות המילואים האחרון שלו בעזה, חווה נמיר רגעים מרגשים במיוחד. "עמדתי על גג ליד ישיבת 'ימית' וראיתי את הבית שלי. הדמעות זלגו. הייתי כל כך קרוב – רק 300 מטר מהבית. אמרתי לחבר'ה: 'פה, בשדה הזה, קבור האוצר שלי – המקווה של הבית'". לשאלה מה הדבר שהוא הכי מתגעגע אליו, משיב נמיר בלי להסס: "לאנשים. לקהילה. לחיבור הפשוט בין אנשים שהגיעו לשם כדי לבנות חיים, לא כדי להילחם. החקלאות, בתי הכנסת, הישיבות, התחושה של משפחה אחת גדולה – זה מה שהפך את גוש קטיף למה שהוא היה". לקראת סיום, חושף נמיר פיתוח רפואי חדשני עליו עבד עם שותפים בשנים האחרונות: "בזמנו השתמשנו בתחבושות אישיות רגילות בשטח. פיתחנו יריעה דביקה ושקופה שנותנת מענה טוב יותר לטיפול בפצועים. אחרי תהליך של שלוש שנים קיבלנו השבוע את אישור ה-FDA, ועכשיו אפשר להשתמש בה גם בארץ. מגן דוד אדום, הצלה ואפילו הצבא הביעו עניין. אני מקווה שזה יציל חיים".
