"תתפללו עלינו" – ביקשתי אתמול מתלמידי ישיבת ההסדר בחולון, אתם שוחחתי בחדר האוכל הקטנטן והצפוף של הישיבה.
"אנחנו זקוקים לתפילות שלכם" – אמרתי להם: "זה קשה מאד, גם כשמגיעים מתוך תורה, גם כשזוכים להתפלל בכל בוקר במערת המכפלה, עדין קשה מאד להיות בצמתים בהם מתקבלות ההחלטות הכמעט בלתי-אפשריות האלה.
לכן אני מבקשת מכם: תתפללו עלינו: כשאתם מתפללים את התפילה לשלום המדינה, ומבקשים מהקב"ה: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה" – בבקשה תכוונו עלינו, אנחנו זקוקים לתפילות שלכם, לחיזוק שלכם" – כך ביקשתי, ולא ידעתי שבאותו זמן ממש צריך לשאת תפילה גדולה לרחמי שמיים על תושבי חולון...
רק רחמי שמים עמדו לנו, ולעשרות ואולי מאות נרצחים ופצועים שהיו אמורים להיות מנת-חלקנו לו התפוצצו האוטובוסים על יושביהם בלב גוש דן בשעת בוקר, כפי שהתכוונו המרצחים, ולא בשעת ערב כפי שהקב"ה אינה לידם. נס של ממש, הלב מתפקע מהודיה לקב"ה, אוהב עמו ישראל, שחסך מאתנו את הזוועה הזו. הלב מלא תודה, והראש מלא בהכרה שבסך הכל קיבלנו כאן "הקש בגג" מ"שערי הגיהינום" שהעסקה המופקרת הזו עוד תביא עלינו. אי אפשר לשחרר מאות ואלפי רוצחים וארכי-מחבלים ולשגות באשליות שהמחיר לא יהיה נורא, או כמו שאומרים ראשי מערכות הבטחון: ש"נדע להתמודד"....
"הנאומים חוצבי-הלהבות ומלאי-ההבטחות שאתם נותנים לנו עכשיו הם העתק-הדבק של מה שאמרו קודמיכם ערב עסקת שליט" – השבתי להם באותה ישיבת ממשלה של ליל-שבת פרשת שמות. "האמת הכואבת טפחה על פניכם ועל פני כולנו, פעם אחר פעם, אתם יודעים שעוד הרבה לפני השביעי באוקטובר שילמנו על שחרור חייל אחד בחייהם של הרבה יותר אנשים שיכלו להיות אתנו היום, ואתם יודעים היטב שלא תוכלו לעמוד במילתכם". זה לא הועיל. רוב שרי הממשלה הצביעו בעד, העסקה האיומה יצאה לדרך, שרי "עוצמה" פרשו ואנחנו? אנחנו הצבענו נגד אבל נשארנו בממשלה. למה?
"סיעת הציונות הדתית הצביעה נגד העסקה, אך נשארה בממשלה ואיפשרה את ישומה. היא הצביעה בידיים נגד אך הצביעה ברגליים בעד" – כתב היום איתי דקל-חן, אחיו של שגיא, במאמר רווי-מחמאות על הדרך הזו בה הוא חושב שבחרנו. לא, איתי. טעות בידך. לא זו הסיבה בגללה נשארנו בממשלה, ואם היה בכוחה של פרישתנו ממנה אז, למנוע או לעצור את שלב א' – היינו בוודאות עוצרים אותו. אלא שבאותו שלב זה היה בלתי אפשרי: לא עצירה או ביטול של העסקה היינו מקבלים, אלא ממשלה מתפרקת שאין בכוחה לחזור ולהילחם, לחזור ולפתוח על עזה את שערי הגיהינום, לחזור ולהכניע עד עפר, עד דק, את שלטון הרשע הזה שמחנך את ילדיו לרקוד ולצהול על רצח ילדינו. לסלק אותם לתמיד מגבולנו ומארצנו.
עם כל חטוף שחזר מעזה ראינו בעיני-רוחנו, בצד השמחה לשובו והדאגה לאלה שטרם שבו, גם את האוטובוסים המתפוצצים. אני יודעת כמה קשה וכואב לך לקרוא את המילים הללו, אבל אולי עכשיו, איתי, תוכל גם אתה לראות אותם? עדין בלי דם, בלי סירנות, בלי עשרות לוויות ביום, בלי פצועים בגוף ובנפש – הקב"ה ברחמיו חסך לך ולנו את כל אלה, ואיפשר לנו לעבור "אימון על יבש", ולהתנסות, ולו ליום אחד, בשדה-ראיה רחב, שרואה לא רק את החטופים (היקרים ללב כולנו) אלא גם את נוסעי האוטובוסים בגוש דן, וקורבנות-פוטנציאליים נוספים של כל מחבל ששוחרר, של כל תשתית-טרור שתשוקם בארץ ובחו"ל, ושל הרוח-הגבית לטרור שהשחרור המסיבי הזה מייצר. ועוד לא דיברנו על מה שמבצע ומתכנן החמאס בעזה, בכל יום שהעסקה הזו נמשכת. שדה ראיה רחב – זה קריטי לכל מי שנוהג, ודאי לכל מי שמנהיג.
אם היה בכוחה של ההצבעה ההיא, בליל שבת פרשת שמות, לדרדר את ישראל בוודאות אל שלב ב' האסוני, זה שנכתב בעסקה בראשיתה, שלב ב' שבסופו ישראל יוצאת מעזה, מוותרת על השמדת חמאס ועל פירוז הרצועה, נכנעת ומתקפלת ומסתפקת בהשגת שחרור החטופים בלבד – אם זו היתה התוצאה הוודאית של הכניסה לעסקה – אזי, איתי, היינו פורשים מהממשלה באותו ליל שבת. אין שום הצדקה להחזיק ממשלה כזו, ששולחת מאות אלפי חיילים להילחם ולמסור את נפשם עבור יעדים שהיא-עצמה הגדירה, ואז מפנה עורף לאותם יעדים. אין שום הצדקה להחזיק ממשלה שלא מחסלת עד תום אויב שביצע בה כזה פוגרום. ואין שום הצדקה להחזיק ממשלה שמתהדרת בכינוי "ימין" אבל פועלת כשמאל.
אבל ההצבעה ההיא לא מובילה אותנו בהכרח אל התהום שבסוף שלב ב', והיא כן מאפשרת תפנית. ובשביל התפנית הזו, שבכוחה להציל את מדינת ישראל – נשארנו. נשארנו בממשלה כדי שנוכל להמשיך ולנהוג ולהנהיג את מדינת ישראל האהובה שלנו אל מחוץ למסילת-העסקה הזו, המובילה לתהום איומה ומרסקת. נשארנו כדי לוודא שאנחנו יוצאים ממסילת-המוות ועולים על מחלף שמוביל לנצחון.
עמלנו ובנינו את המחלף הזה כבר בליל שבת פרשת שמות, וידאנו אז, ואנחנו חוזרים ומוודאים בכל יום, שיש בכוחנו להעלות את מדינת ישראל על המחלף הזה, שיש בכוחנו לנצח, שיש בכוחנו להילחם כמו שראוי להילחם בעידן טראמפ, באופן שיפתח על אויבינו, ולא עלינו, את שערי הגיהינום. לשם אנחנו הולכים, איתי, זו חובתנו הלאומית: למאן, לסרב בתוקף, להיכנע לקמפיין שמנסה, בין בצעקות ובעלבונות, ובין בנועם-שיח, לצמצם את שדה הראיה שלנו. לעמוד על חובתנו לראות את מלוא שדה-הראיה ורק מתוך כך לקבל החלטות ולהוביל את מדינתנו האהובה להישגים שהיא מחוייבת ואף יכולה להשיג.
"לא-תהיה אחרי רבים לרעות, ולא-תענה על-ריב לנטות, אחרי רבים להטות" – "רבות מתלבט רש"י בפירוש הפסוק הזה, ולבסוף הוא כותב: "אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר: הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם. ואם ישאלך הנדון אחר אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחר אותן רבים, להטות את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא..." – רבים הם חיבוטי הנפש ורבות ההתלבטויות של מי שנדרש להכריע בדין, והם גדלים פי כמה וכמה כאשר הרוב סבור אחרת ממנו. ודוקא במציאות קשה כזו, מוטל עליו לא להיכנע ללחצים ו"לנטות אחר הרבים" אלא לבחון ולקבל החלטה לפי כל הנתונים המצויים בפניו, ולחתור אל האמת.
אף לא הייתי רוצה לעמוד במקומך, איתי, עם הקושי העצום של אח שחטוף בעזה. אבל גם אתה לא היית רוצה לעמוד במקומי, עם החובה העצומה לראות את התמונה הרחבה כולה, לשקול את כל השיקולים כולם, ומתוך כך לקבל החלטות. או בלשון הזהב של דו"ח ועדת וינוגרד: "איש לא ישפוט את בני המשפחות של חטופים על שבעיניהם היעד החשוב, ואולי אף הבלעדי, הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם, אלא לציבור כולו"
שבת שלום. יחד ננצח בע"ה