הופעת גילוי שכינה בעם ישראל מבטאת לא רק את העובדה שאנחנו העם שקיבל את תורתו של הקדוש ברוך הוא, אלא את הקירבה המיוחדת שלנו אל הקדוש ברוך הוא, ואת העובדה שבכל מקום שאנחנו הולכים - שם ה' נקרא עלינו. בפרשה, עם ישראל בונה את המשכן, והמדרש (שמות רבה פרשה לג), פותח במשל שנראה קצת מוזר: משל למלך שהבת שלו מתחתנת עם איזשהו מלך צעיר, ועכשיו לפני שהולכים למדינה של המלך הצעיר, אומר המלך המבוגר, האבא של הבת: 'קשה לי מאוד שהבת שלי ככה הולכת. בבקשה, בכל מקום שאתם הולכים תעשו לי איזה ביתן קטן, איזה "קיטון" ליד הבית שלכם, כדי שאוכל להיות קרוב לבת שלי'. מדרש זה מאוד מפתיע. אמנם בפרשתנו, אנחנו בונים את המשכן בסמוך למתן תורה. אבל נראה מוזר לומר שמטרת המשכן היא שהקדוש ברוך הוא יישאר קרוב לתורה שלו. האם כביכול לקחנו לקדוש ברוך הוא את התורה, כך שצריך לבנות לו משכן כדי שיהיה קרוב לתורה? הרי המשכן עניינו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", בתוך עם-ישראל. למרות הסמיכות למתן תורה, באופן פשוט המשכן נועד להשרות את שכינת הקב"ה בתוכנו, ולא רק בשביל התורה שקיבלנו! הסיפור המתאים יותר היה צריך להישמע ככה: 'משל למלך שרוצה ללמד את הבן שלו את דרכי ההנהגה הראויים לו כבן המלך, ולכן הוא כתב לו את כל הדברים באיזה ספר, ונתן לו את הספר. ואחר כך אמר הלך לבנו: "גם אני אבוא איתך בעצמי, ולכן עשה קיטון, כדי שאוכל ללוות אותך בכל דרכיך." ברובד הראשון אפשר לענות, שבאמת רוצה המדרש רק להוסיף קומה נוספת. קומת הבסיס היא שהקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים והטיל עלינו את השליחות האלוקית לקבל את התורה ולפעול מכוחו בעולם. ובקומה הזו אנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא. המדרש רצה להוסיף שהתורה היא דרך לגילוי השכינה. כפי שאומרת המשנה במסכת אבות (ג, ו): "רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם.... ומנין אפילו חמשה... ומנין אפילו שלשה... ומנין אפילו שנים... ומנין אפילו אחד שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:" כי כשאדם מנסה לברר מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו, מהי הדרך להתקדם בעולם הזה מכוחו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מופיע. לכן, ביחד עם לימוד התורה מופיע גילוי השכינה. לכן הביא המדרש את המשל על בתו של המלך, כי מרגע שניתנה לנו התורה, והיא הולכת איתנו, מופיעה ביחד עם התורה קומה נוספת של גילוי שכינה, הבאה עם העיסוק בתורה. ברובד ראשון, נראה שאת זה המדרש רצה להוסיף . ניתן להוסיף רובד עמוק יותר. קרבה בין ממלכות באה לידי ביטוי בקשר של נישואין. לא מדובר בנישואין אקראיים שקשרו את שתי הממלכות, אלא הקשר העמוק בין המלכים, האישי והמדיני, התבטא וקיבל עוגן בנישואין אלו. נביא דוגמה מהעולם שלנו: ישנם שני חברים טובים, שילדיהם גדלו ביחד, ובסופו של דבר בן של אחד מהם התחתן עם הבת של השני. נישואין אלו הם תוצר של הקירבה בין המשפחות, ולא רק הנישואין הם שיצרו את הקירבה. כך גם בנמשל: הנישואין הם סימן לעובדה שהמלך המבוגר רוצה שיהיה לו איזה בית קטן, איזה קיטון, סמוך למלך הצעיר. שממלכתו תבוא לידי ביטוי גם במרחבים שבהם פועל הדור הצעיר. רצון זה התמשש בדרך של נישואין בין המשפחות, אבל הוא לא תוצר אגבי שלהם. הממלכה של המלך המבוגר נמשכת אל כל מקום שיגיע אליו המלך הצעיר, כי עמו הוא הולך ומכוחו הוא פועל. הקב"ה מופיע בעולם הזה בתוך עם-ישראל. נתינת התורה היא הפרי של המגמה הבסיסית של הופעת השכינה בעולם; ובד בבד – היא יוצרת את הופעת השכינה בעולם. את הרובד הזה אפשר לראות ברמז, בשאלה ששאל המדרש, לפני שהביא את המשל כתשובה. המדרש השווה את המילים "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" שבפתיחת פרשתנו, לפסוק העוסק בתורה שניתנה לעם ישראל "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב). המדרש משווה את קבלת התורה ("לקח") לרכישת חפץ ("מקח"). שואל המדרש: "ויש לך מקח, שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". השפה שבה מדבר המדרש בשלב זה הוא שפת המקח והממכר, שפה עניינית וטכנית בין אנשים זרים, שהרי מדובר כאן ב'נתינה' וב'לקיחה'. בשלב זה הופך המדרש את התמונה ועובר לשפה של משפחה, נישואין וביתו האהובה של המלך. שפה זו נכונה גם לעצם הנישואין בין בת המלך למלך הצעיר, כפי שכתבנו. כשעם ישראל במלחמה, כשאויבינו ניגשים לפגוע בעם ישראל – לא רק בעם ישראל הם מנסים לפגוע, אלא גם בקדוש ברוך הוא. כשאחים שלנו חטופים ושבויים - שם שמיים חס ושלום מתחלל. אנו נמצאים בראש חודש אדר, שעליו נאמר: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט, כב), ובו אנחנו קוראים לקדוש ברוך הוא שישלים את המהלך שהוא התחיל בו. חמאס מנסה בטקסים מכוערים להראות שהוא עדיין עומד על רגליו על אף המכות שחטף מהקב"ה באמצעות חיילינו הגיבורים. אנו קוראים לקדוש ברוך הוא שישלים את המהלך, שהאויבים שמנסים לפגוע בנו לא יוכלו לעמוד על רגליהם, ושהחטופים יחזרו עד האחרון שבהם במהרה. אנחנו קוראים לקדוש ברוך הוא: "עשה למען שמך הגדול, הגיבור והנורא שנקרא עלינו". כי כשהחטופים בשבי, ועם ישראל נתון בביזיון, גם שם שמיים ח"ו מתחלל, ועם שחרור אחרון החטופים נוכל לראות איך שם שמיים חוזר ומתקדש. זוהי המשמעות העמוקה של האמירה האלוקית שבמדרש "עשה לי קיטון". שבכל מקום שעם ישראל נמצא, נמצאת גם הופעת השכינה. נתפלל שנזכה בעזרת השם עוד בחודש הזה, עוד לפני חג הפורים, לראות את כל החטופים חוזרים עד האחרון שבהם, ואת שם שמיים מופיע בעולם בעוצמה הראויה לו, וכראוי לנו, לעם ישראל, ששם ה' נקרא עלינו.
