תודעת העליונות של השמאל המורד בן ימינו מגולמת בביטוי "שומרי הסף". כשקוראים את מגילת אסתר מסיקים שמדובר במועדון לא כל כך יוקרתי. בגתן ותרש, הסריסים שומרי הסף, קצפו על אחשוורוש וזממו להרוג אותו. סיפורם של בגתן ותרש, כלהב המפלחת את שרעפי ההיסטוריה, מחייב אותנו בעת הזאת להגות בשאלת נאמנותם של האנשים האמונים על הביטחון האישי של ראשי מדינות. קסרקסס הראשון, הדמות ההיסטורית הקרובה ביותר לאחשוורוש המקראי, פגש את סופו בהתנקשות מוצלחת שתוכננה על ידי מפקד יחידת אבטחת האישים שלו. גאיוס קליגולה, מהאכזרים והשפלים שבקיסרי רומי, נרצח על ידי מאבטחיו מהמשמר הפרטוריאני המהולל. אינדירה גאנדי, ראש ממשלת הודו שהאכילה את ישראל מרורים, נרצחה ב־1984 על ידי שני מאבטחיה הסיקים, לאחר שהורתה על מבצע צבאי באתר סיקי קדוש, שבו נהרגו כ־500 סיקים. ורק כדי להשלים את הרצף "מהודו ועד כוש", נציין גם את לורן קאבילה, נשיא קונגו, שנרצח על ידי מאבטחו בן ה־14 ב־2001 ואת אבדיראשיד שרמארקה, ראש ממשלת סומליה, שפגש ב־1969 את אותו הגורל. הנקודה החשובה לענייננו היא שההיסטוריה הפוליטית של העולם משובצת באירועים שבהם מאבטחיהם של ראשי מדינות מעלו בתפקידם ורצחו את האנשים שעליהם נשבעו להגן. קו ישיר עובר בין הסיווגים של המאבטחים־רוצחים הללו: בגתן ותרש היו סריסים (וגם מיתרידאתס, המאבטח הזוטר שרצח בפועל את קסרקסס, לפי הרודוטוס), אנשי המשמר הפרטוריאני השתייכו למסדר יוקרתי ומסתורי, רוצחי אינדירה גאנדי היו נזירים, ורוצח לורן קאבילה היה קטין. ראשי המדינות היו ערים לסיכון שבהצבת אנשים חמושים סביבם, ולכן חיפשו דרכים יצירתיות להבטיח את נאמנות מאבטחיהם לאדם ולא לשררה או להשקפה. אבל בדמוקרטיה, משטרה חשאית מציבה אתגר לא פשוט. מצד אחד המוסד הזה הוא חיוני, בוודאי במדינה מאוימת תמידית כמו ישראל. מצד שני, הדמוקרטיה בנויה על שקיפות ועל יכולתו של הציבור לפקח כל הזמן על אופן הפעלת הכוח. לאורך המאה ה־20, אחת הדרכים השכיחות ביותר לנסיגתן של דמוקרטיות למשטרי עריצות, הייתה הפיכה שבוצעה על ידי בכירים במשטרה החשאית. פוטין יוצא הקג"ב הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך. הלגיטימציה להפעיל אלימות חוקית במסתרים היא כוח. כוח מושך אליו אנשים מושחתים. ולכן דמוקרטיות שוחרות חיים חייבות להתייחס לגופי המשטרה החשאית שלהן בחשדנות מתמדת, ולמצוא את הדרך לפקח מבלי לקפח את החשאיות. הדרך שבה דמוקרטיות מודרניות מתמודדות עם האתגר היא יצירת אתוס שממזג בתוכו אבירות, קלוויניזם ונזירות: הנאמנות של המאבטח היא אך ורק למאובטח. האידאולוגיה לא חשובה, האינטרסים האישיים ממתינים בקרן זווית. התמורה היא יוקרה. מחיר הבגידה הוא לדיראון עולם. העימות בין ראש הממשלה לראש השב"כ מלמדים שבישראל לא ננקטו אמצעי הגנה מספיקים. ראש השב"כ מספר לעצמו ולעולם שהוא נאמן לאידאולוגיה ולא לאדם; וכשמשקיפים על הטענה הזאת מימין, מתחוור שהוא נאמן להמשך שלטון המחנה שאליו משתייך רונן בר. בישראל השירות הציבורי כולו נשטף על ידי אתוס אחר, חתרני, אתוס שומרי הסף והעצמאות הפקידותית. ראש השב"כ, והשמאל כולו במקהלה, מלהגים בימים אלה על החשיבות בשמירת השב"כ עצמאי. קשה לחשוב על עלבון קשה מזה לדמוקרטיה: מדינה שבה המשטרה החשאית היא עצמאית מפני פיקוח פוליטי היא ממש ההגדרה של מדינת שטאזי. אין אינדיקציה לכך שאנשי היחידה לאבטחת אישים זוממים להתנקש בראש הממשלה. יש גם יש אינדיקציה למזימות חמורות פחות, אבל בעלות השפעה הרסנית על הדמוקרטיה הישראלית. שני עיתונאים מהשמאל, בחפיפת זמנים מופלאה, השמיעו איום על ראש הממשלה, שאם ידיח את ראש השב"כ - היחידה לאבטחת אישים תשחרר סודות שמורים של משפחת נתניהו. נראה שלא היה איום בוטה מזה להפיכה צבאית בדברי ימי המדינה. אבל נתניהו מחריש. כשאיום כזה נזרק לחלל האוויר ונותר ללא תגובה, אין מנוס מלשאול מי באמת מחזיק בשלטון כעת. ממשלת ישראל נדרשת להתאפס על עצמה, להפנים את הסיכון הנשקף כעת לדמוקרטיה מצד השב"כ, ולהכין מהר אמצעי נגד לאפשרות שבמרתפיו נרקמת הפיכה. לא פחות חשוב מכך, בפומבי - על הממשלה והעומד בראשה להוקיע בשפה חד־משמעית את מיתוס שומרי הסף והעצמאות הפקידותית. תפקידם של שומרי הסף המקראיים היה לשמור על המלך, והם מעלו בתפקידם. שומרי הסף בפי השמאל המבולבל של ימינו הם אנשים שתפקידם לשמור על הציבור מפני הממשלה שבה בחר הציבור. מילא. אבל על רקע אירועי השבועות האחרונים, אי אפשר שלא להרהר בקווי הדמיון שבין הקנוניה האזוטרית של בגתן ותרש לבין "שומרי הסף" של עידננו.
