ראש השב"כ בישראל הוא אדם בעל כוח עצום – אולי החזק ביותר מבין כל ממלאי התפקידים במדינת ישראל. אפילו יותר מראש הממשלה. בהינף אצבעו הוא יכול לחרוץ גורלות של אזרחי ישראל, לשבט או לחסד.
בניגוד לממלאי תפקידים בכירים אחרים, לרשותו עומד כוח אדם שסר למרותו באופן מוחלט, שהיכולת של 'הראש' להפעיל אותו גדולה משל הרמטכ"ל להפעיל את הצבא.
השב"כ הוא גוף מסוכן – כשאין מולו גורם מרסן. דווקא בגלל הכוח הבלתי מוגבל הזה, שני הריסונים היחידים העומדים מולו הם הדרג המדיני והמערכת המשפטית. מחד היכולת של הדרג המדיני, ראש הממשלה במקרה הזה, לפטר את ראש השב"כ, ומאידך הביקורת של המערכת המשפטית על כל פעולה של האירגון. אם זה יהיה לא קיים, מי ימנע מראש השב"כ לעשות שימוש בכוח המופרז העומד לרשותו? ומה יהיה אם ראש השב"כ והיועצת המשפטית יעשו יד אחת נגד הדרג המדיני? מי יוכל אז לרסן את עריצותם של השניים?
מכתבה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה לנתניהו, ובו הודיעה כי הוא לא יכול לפתוח בהליך ההדחה נגד ראש שב"כ רונן בר, הוא דוגמא מצויינת לסכנה של תיאום בין שני הגופים המסוכנים הללו, כשאין מולם גורם מרסן – הדרג המדיני. הרי התשתית העובדתית ברורה: חוסר אמון בין ראש הממשלה וראש השב"כ – ובעיקר הכישלון המוחלט של ראש השב"כ במניעת טבח שמחת תורה תשפ"ד.
אם החוק אוסר על ראש הממשלה לפטר ראש שב"כ שחוקר את אנשי לשכתו, ואוסר לפטר יועמ"שית העומדת בראש התביעה הכללית שמנהלת נגדו הליך פלילי - אז זהו חוק בעייתי שחייבים לשנות אותו. נניח שיהיה ראש שב"כ שיידע שראש הממשלה מתכוון לפטר אותו, מסיבות ענייניות לגמרי - הוא מיד יפברק איזו חקירה נגד ראש הממשלה או לשכתו, ובכך יקנה לעצמו חסינות מפיטורין. אם יהיה/תהיה יועץ/צת משפטי/ת שי/תחליט להדיח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות גרידא, הוא/היא י/תצטרך רק 'לתפור' תיק לראש הממשלה, ומאותו רגע ועד תום משפטו אי פעם בקץ הימין (תרתי משמע) י/תקבל היועמ"ש/ית חסינות מלאה מפני הדחה.
ואל תגידו לי שאין סיכוי: היו ראשי שב"כ בעבר שגרמו לי לאבד את התמימות במתן אמון אוטומטי בראש שב"כ רק מעצם תפקידו. אתם אמרתם כרמי גילון.
וכך היועץ המשפטי לממשלה. כבר היו יועמ"שים שתפרו תיקים לפוליטיקאים מסיבות פוליטיות לגמרי, כדי לסכל מינויים שלהם. אלו גם אלו, גם השב"כ וגם הפרקליטות, היו נבלים ברשות החוק.
לפני 13 שנה יצר הבמאי דרור מורה את הסרט 'שומרי הסף', שבו שטחו ראשי השב"כ לדורותיהם את משנתם הפוליטית מדינית. באופן לא מפתיע, כולם – למעט אבי דיכטר - דיברו מהצד השמאלי של הויכוח הפוליטי. אני מוכן לנחש שגם רונן בר משתייך לאותה חבורה, גם מהפן הפוליטי. אני מוכן להסתכן בניחוש, שחלק מהקרע בין ראש הממשלה לראש השב"כ נובע מפערי ההשקפה הזו.
שלא נטעה: השב"כ ביו"ש מחולל גדולות ונצורות. רק בזכות אותם ראשי שב"כ שאני משמיץ כאן בהתלהבות, אין יותר מחבלים מתאבדים בקניונים ובמסעדות ברחבי ישראל, ומכוניות תופת לא מתפוצצות ברחובות הערים, כמו שהיה לפני חצי יובל שנים. זה לא אומר שאותם מפקדים עזי נפש באמת, שאין שניים להם ברמה הטקטית של לחימה בטרור ובמחבלים, מבינים באמת את המציאות האסטרטגית המזרח תיכונית. כל ראשי שב"כ בדימוס, כמו הרבה מאד קצינים בכירים בצה"ל, היו התומכים הנלהבים לפני 20 שנה בעקירת גוש קטיף והנסיגה החד-צדדית מחבל עזה, שבזכותה הגענו עד לטבח שמחת תורה תשפ"ד.
אם היינו מקשיבים, חלילה, לרעיונות ההזויים של אותם קצינים בעבר, כמו העברת שטחים נוספים ביו"ש לשליטת הרשות הפלשתינית והגברת הריבונות הפלשתינית בהם, לא רק סיפור של מטעני נפץ ביו"ש ואולי גם בתוך ישראל הריבונית, היה חוזר להיות שיגרת חיים, כמו שקרה בתחילת האינתיפאדה השניה – אלא היינו רואים גם מחבלים דוהרים בטויוטות ואופנועים לא רק בכפר עזה אלא גם בכפר סבא, ולא רק בניר עוז אלא גם בניר אליהו.
לא פעם נוצר הרושם, שראש השב"כ עומד בראשם של שני ארגונים שונים לחלוטין, ששניהם קרויים שב"כ: הראשון, הראוי לכל הערצה, מטפל בטרור הערבי ומשיג הישגים מדהימים של הורדת סף הטרור לרמה של אפס מוחלט. זה השב"כ שבלעדיו שום אזרח ישראלי, ובוודאי תושב יו"ש, לא היה מסוגל לחיות את חייו בשלווה ביטחונית. השני - המטפל ביהודים, הזכור עוד מימי אבישי רביב שליט"א, הוא גוף קריקטוריסטי מגוחך שמנוהל בידי חבר שלומיאלים, שאינו מסוגל לעשות שני צעדים בלי ליפול אפיים ארצה ולשבור את האף. אולי אפשר סוף סוף לאחד את שני הארגונים הללו?
