ממסדרונות הכנסת משוחחת עם ערוץ 7 מיכל אסבן, אימו של יותם שנפצע אנושות בקרבות ברצועת עזה ואת מצבו הרפואי היא מגדירה "נס מהלך". לדבריה גם הרופאים אינם יכולים להסביר את השיפור במצבו אחרי מצב קשה מאוד שבו הגיע לבית החולים. "יש לו עוד סימנים והוא בשיקום יום, אבל ביחס לפציעה שלו הוא נס מהלך", היא אומרת ומשחזרת את האירוע בו נפצע בנה בג'באליה במסגרת ירי דו צדדי שבו חיילי שריון ירו על חיילי כוח אחר של צה"ל. "יותם היה מפקד כיתה שהגיע מסיירת צנחנים ופיקד על לוחמי ח"ץ (יחידת הצנחנים החרדים). חמישה מלוחמיו נהרגו באסון הקשה. יותם נפצע קשה ואיתו נפצע אבי רובין במצב אנוש. ברוך ה' שניהם יצאו בשלום. יש עוד סימנים מהאירוע אבל הרוב טוב". את ההודעה על פציעת בנה קיבלה מיכל בשיחת טלפון שהגיעה אליה לבית הספר בו היא מלמדת. השיחה הייתה ממספר חסוי. הקול שמעבר לקו שאל אם היא אימו של יותם. "ידעתי שיש לי שני בנים בעזה באותו זמן. הבן הגדול קצין אג"מ בצנחנים. נכנסתי ללחץ ושאלתי מה קרה ואז היה שקט מעבר לקו. אף אחד לא ענה לי ושאלתי שוב 'חבר'ה מה קורה' ואף אחד לא עונה לי. נלחצתי וביקשתי שמישהו יגיד לי מה קורה, ואז שמעתי גלגלים של מיטה. התחלתי להבין שכנראה מדובר כאן בבית חולים. ביקשתי שיסבירו לי מה קורה. מישהו שם היה נבוך ולא ידע מה לומר לי. העבירו את הטלפון לאחות ששאלה 'את אימא של יותם?' אמרתי שכן והיא אמרה 'יותם נפצע, תגיעו מיד לשערי צדק'. ביקשתי פרטים, היא לא הסכימה לתת לי. התקשרתי לבן הגדול שאמר לי 'אימא, היה אירוע חמור מאוד, תגידי תודה שהבן שלך חי'. הגענו לבית החולים ושם גילינו שיותם נפגע קשה בראש. הוא היה מחוסר הכרה שמונה ימים ואחריהם הוא פקח את העיניים וזה היה נס גלוי". מוסיפה מיכל ומספרת על בנה שמיד עם הגיעו לבית החולים הבהיר לצוות שיש להם מועד שעד אליו עליהם לסיים את הטיפול בו מאחר והוא צריך להעביר סמינריון באריאל ואין לו כוונה להפסיד אותו. "לא ידענו אם לצחוק או לבכות, על איזה סמינריון אתה מדבר, אבל הוא עשה את זה וביום הסמינריון הוא יצא מ'שיבא', הלך והעביר את הסמינריון". על הטלטלה המשפחתית בעקבות פציעה שכזו אומרת מיכל כי מדובר בטלטלה של ממש, כזו שאין לאחל כמותה לאיש. "אנשים לא קולטים מה זו התמודדות עם חייל פצוע", היא אומרת ומעירה כי בעוד המדינה מלווה ועוטפת משפחות חללים, כאשר מדובר בפצועים המשפחות נותרות לטפל בחייל ולהתמודד כמעט לבדן על כל המשמעות של חיים משפחתיים בבית החולים וכיוצא באלה. במציאות שכזו התגייסה היא עצמה לטובתן של משפחות פצועים אחרות, חילקה תכשיטים שהיא מעצבת ומשווקת, עטפה את המשפחות ובהמשך גם ארגנה עבורן ימי תרפיה עם מעטפת רגשית בשיתוף שחקנים וסדנאות טיפוליות. "לא חיכינו למדינה. אמרנו שבמקום שאין איש נהיה איש והרמנו את זה לבד. כעת כבר הקמנו עמותה שכל התכלית שלה היא לעזור לאימהות הפצועים". על הטוענים לחזרה ללחימה מטעמים פוליטיים, מצטטת מיכל את דברי בנה שסיפר שוב ושוב שבכל בית שאליו נכנסו הוא וחבריו בעזה ראו תמונות של מסגד אל אקצה ומתוך כך את המגמה אליה חתר האויב. "אנחנו, באלף אלפי הבדלות, רואים לנגד עינינו את התקומה והניצחון, את הבנים שהקריבו את נפשם, את הפצועים שהקריבו כדי לנצח את הטרור ולא נשקוט עד שזה ייגמר". "אני לא אומרת טוב שיש מלחמה, אלא טוב שיש ניצחון והלוואי שהיינו יכולים להגיע אליו בדרכים אחרות. לצערנו בשבועות האחרונים כולנו יודעים שהם מתארגנים ומתחמשים מחדש, ואם אנחנו לא רוצים להיות שוב בתסריט הזה אנחנו חייבים לעבוד בצורה חכמה וכנראה מה שעשינו עד היום זו לא הייתה הדרך. לא היה נכון לשבת רגל על רגל ולהגיד לעצמנו שהכול יהיה בסדר. השיטה הזו לא הוכיחה את עצמה". כשהיא מתבקשת להעביר מסר לאימהות הפצועים, אומרת מיכל כי לאחר החיבוק הייתה אומרת לאימו של פצוע שאמנם לפניה עוד דרך והתמודדות, אך עליה לדעת שבעוד שנה בנה יהיה חדש, "אלה ילדים שהם גיבורי על. הם לא נפצעו במשחק אלא ניגשו להקריב את נפשם למען עם ישראל. הבן שלי אומר 'אם הייתי יכול לחזור שוב וגם להקריב את הנשמה שלי הייתי עושה זאת שוב'. זה דור ניצחון כפשוטו וחוץ מלהיות גאה בזכות להיות אם לבן כזה, אני מאוד שמחה וגאה להיות חלק מהעם הזה ומהדור הזה, שלא מפחד מאף אחד וחדור מטרה עד לניצחון ללא מורא ופחד".
