בשבוע שעבר אירחנו במסגרת בית הספר הגבוה לחוכמת האמונה, כחלק מנושא "צדק ומשפט" שבו אנו עוסקים בשבועות האחרונים, עימות משפטנים בהשתתפות פרופ' יניב רוזנאי משמאל מול ד"ר חיים שיין מימין. העימות כשלעצמו היה מרתק וגם הדיון הפתוח שהתקיים בעקבותיו. לרגע הייתה לי תחושה שבאמת אפשר לדון עניינית ולגשר על פערים גדולים. מאוחר יותר באותו ערב, חבר שלי, בכיר באקדמיה, אמר לי שלצערו הוא קצת התייאש מהדיונים האלה, מאחר שבסופו של דבר, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. ושיש כאלה שבפועל, אחרי כל הדיונים וערבי השיח, מתנהלים בצורה כוחנית ומבקשים לכפות את עמדתם הפוליטית על הציבור בדרכים שאינן דמוקרטיות. לא שיערתי שדבריו יהיו כל כך רלוונטיים שבוע לאחר מכן. חשוב לי להבהיר: מעבר לממד האחריות האישית של מי שכשל בשמירה על ביטחון אזרחי המדינה בצורה מחפירה, האופן שבו דמות הכפופה לסמכות ראש ממשלה נבחר, איננה מצייתת לו, היא ביטוי לשיבוש ערכי חמור מאוד שמצטרף כמובן לדפוס דומה של בכירים שונים במערכת הביטחון לאורך תקופה ארוכה. חשוב מאוד שנשים לב היטב למגמות האלה, שחותרות בסופו של דבר תחת האפשרות שלנו לקיים כאן מדינה שמאפשרת לאזרחים שונים לחיות יחד מתוך אמון וחירות. לכל זה הצטרף הציוץ המדובר של ראש הממשלה נתניהו מאמש: "באמריקה ובישראל, כשמנהיג חזק מהימין מנצח בבחירות, הדיפ־סטייט בשירות השמאל משתמש באופן מעוות במערכת הצדק כדי לסכל את רצון העם. הם לא ינצחו לא בישראל ולא באמריקה. אנחנו עומדים חזק ביחד". בצדק רב נשלף השבוע מהארכיון הנאום המכונן של פרופ' רות גביזון ז"ל, בכנס הפורום הישראלי למשפט וחירות, שהתקיים לפני שנים מספר, ובו הצליחה להבהיר בזמן קצר את המחלוקת העמוקה שהייתה לה עם עמיתה – פרופ' אהרן ברק. הנאום הקצר שלה מסביר בצורה בהירה וחדה כתער את הוויכוח המתנהל כאן זמן רב, לובש צורה ופושט צורה. להלן תמלול מדויק למדי של דבריה. אובייקטיביות מדומה גביזון מציגה בפתיחה את חסרונות השיטה הדמוקרטית שמובילות את אהרן ברק לשיטה שהנחיל אחריו, ובה בית המשפט הוא דה־פקטו המכריע בשאלות מהותיות בחברה הישראלית: "כמו שאנחנו שמענו עכשיו, ברק חושב שהשאלה הכי חשובה היא מה טוב , ובסוף־בסוף־בסוף – הוא מסתכל על כל השחקנים, והוא אומר: 'המערכת הפוליטית זה די קטסטרופה, זה צבוע וזה אינסטרומנטלי וזה נמוך וזה כוחני, וזה הכול לצערנו נכון מאוד. והמערכת הממשלתית אתה בכלל לא יודע מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, ומתוך כל המחליטים האלה, מי הכי כזה שאני יכולה לסמוך על היושרה שלו ועל הערכים שלו? והתשובה שלו היא בית המשפט'". בישרות ובאופן מפוכח מאשליית אובייקטיביות מדומה, מביעה פרופ' גביזון את הסתייגותה החריפה: "זאת תשובה מאוד מושכת, כי באמת בית המשפט מובנה בצורה שחלק מהדברים הבוטים האלה, שיש במערכות הפוליטיות, לא קיימים בבית המשפט. ואני רוצה לטעון שזה ממש, ממש ממש ממש, לא מספיק. מפני שזה נכון שבית המשפט, כאילו, יש לו פחות 'ארוס', לא מאמינה שיש לו הרבה פחות 'ארוס'. הוא בנוי אחרת. אבל הוא בכוונה בנוי אחרת". אני לא רוצה שהשאלה מה טוב תוכרע בבית משפט. אני גם לא רוצה שהיא תוכרע בלשכה של פילוסופים. אני לא רוצה שהיא תוכרע בשום מקום שבו מה שכאילו מכתיב אותה זה תבונה כללית ואוניברסלית". לדברי גביזון, האובייקטיביות המדומה של מערכת המשפט מובילה אותה, בסופו של דבר, למידור חלקים מהחברה הישראלית. מי מחליט? "אני רוצה שבדמוקרטיה שלי, בחברה שלי, ייקחו בחשבון את כל האנשים. והדרך היחידה שאני מכירה לקחת בחשבון את כל האנשים היא לקיים בחירות חופשיות. יש לנו בעיות עם הדבר הזה, הוא מניב תוצאות לא רעות, יכול להיות שכל הרעיון של דמוקרטיה הוא עומד בסימן שאלה, אבל אי אפשר לתקן את הרעיון של דמוקרטיה, בעצם להגיד: אנחנו מעבירים את הסמכות להחליט בעניינים הכי חשובים שלנו, מהציבור, מהמפלגות, מהמנהיגים הדתיים והפוליטיים, מהדיון הציבורי, מהמריבות של החלקים בציבור הזה, אנחנו את כל זה משתקים, ואת כל המלחמות שלנו אנחנו מנהלים בבית המשפט". "כל מה שיש לנו זה הציבור, והשאלה בסוף־בסוף מי מחליט בשאלה מי מנהיג אותנו, מי קובע. האם טוב שברירת המחדל תהיה בית המשפט (שאיננו פוסל חוקי כנסת במשך ארבעים־חמישים שנה). לא חושבת שהייתה פגיעה מאוד חמורה בזכויות האדם שנבעה מחוסר היכולת הזה, ועד היום חלק מהוויכוחים שלנו הם לא ויכוחים על חוקים אלא על קווי מדיניות ודברים אחרים". ובשלב הזה, מזהירה גביזון מהמגמה שאליה מובילה דרכו של בית המשפט שהלך והתנתק מהעם: "אנחנו הולכים למקום שבו השאלה היחידה היא מה שפיט, מה קובע בית המשפט העליון. בית המשפט העליון איננו קשור אל הציבור, הוא קורא את מה שאומר הציבור לפי מה שהוא חושב, הוא קורא את מה שטוב לפי מה שהוא חושב. אני לא מאמינה שכל החכמה נמצאת בידי בית המשפט העליון". בלי להוציא את העם מתוך מודעות מלאה להזדהות הערכית שלה, היא נמנעת במכוון לכפות את ערכיה על מי שלא סובר כמותה: "אני תמיד הייתי יותר קרובה אל הערכים של בית המשפט העליון, מפני הערכים של חלק מהכוחות הפוליטיים שמככבים בחברה הישראלית. זה לא הפריע לי לרגע להיות בטוחה שאסור באיסור חמור במשטר דמוקרטי, שמגביל את הכוח, להעביר את הכוח להחליט בשאלות האידיאולוגיות הכי חמורות של מדינת ישראל, כמו האם היא צריכה לעמוד מאחורי זה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכו' וכו'. "השאלה הזאת איננה שאלה משפטית. אסור לה שתיקבע ותיחתך בבית המשפט וחיוני שהיא תמשיך להיות בוויכוח סוער בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, ותיקים וחדשים. כל זה הוא דבר שאנחנו מאיימים עליו אם אנחנו מקבלים שהדרך הטובה להחליט החלטות היא מפני שהשופטים יותר נחמדים, יותר הגונים ופחות אינטרסנטים וכוחניים מהפוליטיקאים שלנו ומאלה שבוחרים אותם". את דבריה היא חותמת במעין פרפרזה לדברי אברהם לינקולן בנאום גטיסברג המפורסם (התרכ"ד־1863): אני בעד של העם, על ידי העם, למען העם, בלי להוציא את העם. העם! העם יחליט!" דמוקרטיה מן התורה מניין? אחד המקורות החשובים המבססים את העיקרון הדמוקרטי על אדני התורה נשאב מהמסופר בפרשת ויקהל: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל' (שמות לה, ל). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?" על בסיס דברי הגמרא כתב החתם סופר בעקבות שאלה שנשאל על רב שהתמנה על ידי השלטונות אם יש תוקף למינויו: "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, צוה עליהם הקב"ה ע"י שלוחו הנאמן משה רבנו ע"ה, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?" (שו"ת חושן משפט, סימן יט). הגמרא (סנהדרין קה, א) מתארת את החוצפה כמלכות בלא כתר. כלומר, שלטון ללא מינוי. במילים פשוטות: דיפ־סטייט... וקצת יותר ברצינות – אין זכות ואין אפשרות לשלטון לשלוט ללא רצון העם. לכן, מי שנבחר על ידי העם הוא שיכול להעביר מתפקידו כל פקיד שאיננו נבחר על ידי העם. כך הוגן וכך ראוי בשלטון דמוקרטי. וכדברי פרופ' גביזון: "של העם, על ידי העם, למען העם". מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר
