1.

ביום הצעדה המפורסמת לכפר מימון, ערב גירוש גוש קטיף, הגעתי לנקודת ההתאספות בנתיבות. במקום חיכה שר הביטחון לשעבר משה ארנס ז"ל, שהגיע להשתתף במחאה נגד עקירת הישובים. כתבי התקשורת שהגיעו למקום התאפסו סביבו ושאלו מה דעתו על המהלך של שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה אז, שעצר את האוטובוסים של המפגינים בדרך למקום. ארנס היה המום. הוא השיב שלא נראה לו שהידיעה נכונה. הוא באמת לא האמין שזו פעולה שיכולה להתרחש במציאות במדינה דמוקרטית.

אז עוד לא ידענו לקרא לזה "דיפ סטייט", אבל באותם רגעים שלטון הפקידים חצה את הקווים. פקיד בלתי נבחר אסר על הפגנה חוקית ולא אלימה, רק כי היתה מנוגדת לדעתו הפוליטית.

מאז עברו הרבה מים בירדן ומאות בתים נהרסו ביו"ש בהוראת אותם פקידים בלתי נבחרים. מצביעי הימין התרגלו ששלטון הפקידים מנהל כאן את המדינה. פעם בכמה שנים (או כמה חודשים) אנחנו הולכים לקלפי, אבל את ההחלטות האמיתיות מקבלים פקידים לא נבחרים. מהריסת הישובים מגרון ועמונה, או ההחרבה בגבעת האבות, גבעת האולפנה בבית אל ושבעת הבתים בעופרה, ועד החלטות על אופי המסרים שילמדו במשרד החינוך, או איסור על חרדים ללמוד בהפרדה באקדמיה. הממשלה יכולה להיבחר ולהחליט, אבל את המדיניות בפועל קובעים פקידים לא נבחרים, שאיש לא מכיר ופועלים מאחורי הצללים.

2.

אבל הפקידים לא הגבילו את עיסוקיהם רק על אופיה של המדינה, אלא התיימרו גם להכתיב לצה"ל איך להילחם. או כמו שהגדיר זאת פעם אהרן ברק "לפעמים נתתי לצה"ל לנצח יותר מידי". שופטי בג"צ ביטלו דה פאקטו את הפרימטר בעזה, כשהורו לצה"ל לצמצם אותו למינימום "כדי שלא יצטרכו לדון בו ולבטל אותו", ריסקו את ההרתעה וסיכנו חיילים כשפסלו את "נוהל שכן" וסירסו את נהלי הפתיחה באש. קבוצת משפטנים, פקידים לא נבחרים, בנו מחדש את תורת הלחימה של צה"ל.

במלחמה הזו הדיפ סטייט כבר בחר לפעול בגלוי. הם פשוט פעלו בכל סוגיה כמעט בניגוד למדיניות הממשלה וחיזלשו כל החלטה מדינית של הדרג הנבחר. הקבינט מורה לצה"ל להיערך לחלוקת הסיוע ההומניטרי? הרמטכ"ל מסרב. הקבינט דורש תוכניות לשחרור החטופים במבצע צבאי? ראש השב"כ מסרב.

ככה במקום מבצעים בסגנון אנטבה וסאבנה, קיבלנו ראש שב"כ שמתערב בסוגיות פוליטיות, לוחץ ללכת לעסקה במקום לעסוק במבצעים צבאיים, בוחש מאחרי הקלעים ולפניהם בסוגיות פוליטיות מובהקות כמו הדחת ראש הממשלה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, או בסוגיית אופיה של ועדת החקירה שתקום.

3.

לזה קוראים מדינת צללים. וכל זה הוביל לרגע שבו כבר לא היה מנוס אלא לפטר את ראש השב"כ שעוסק בפוליטיקה ולמנות ראש שב"כ שיעסוק בשחרור החטופים וניצחון המלחמה.

התמונה שפורסמה אתמול של קבוצת הניצבים והאלופים לשעבר שהפגינו נגד פיטוריו של רונן בר, היא ההוכחה לכך שאנשי הפקידות המבצעת שכחו את מקומם. באופן לא מפתיע מדובר בחבורה מזן אנושי מאד ברור, כמעט כולם אשכנזים מבוגרים מאזור חיוג אחיד במרכז הארץ. הם אלה שצועקים שגנבו להם את המדינה - והם צודקים.

בעיניהם כנראה מדובר בחוסר סבירות קיצוני שרגב ואמסלם יחליטו על מדיניותה של מדינת ישראל, במקום רונן בר (ברזובסקי) שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות. אבל לזה בדיוק קוראים דמוקרטיה. וכעת יש רק אמיתה אחת: עד שהכח לא יחזור לעם לא תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.

זו בדיוק הסיבה שהם שלפו כעת את כל התותחים הכבדים. אהרן ברק, אהוד ברק, דן חלוץ ודן הראל. כל בעלי התפקידים הבכירים קברגע שהגיעו לפוליטיקה נכשלו באופן מובהק ונבעטו בידי העם מעמדת ההנהגה, התלכדו לשורת איומים והצהרות כאילו המדינה עומדת להתפרק. הם מאיימים שאם רק נבחרי העם יקבלו את הכח להחליט והוא יופקע מקבוצת הפקידים שמחזיקים בו מבלי שנבחרו מעולם, זו תהיה סופה של המדינה. כי הם פשוט התבלבלו בין דרג מבצע לדרג נבחר. בין מי שקובע את המדיניות לבין מי שמבצע אותה. ועל זה בדיוק המאבק.

התהליך הזה אולי כואב, אבל הוא הכרחי וחיוני. הגיע הזמן להיפרד ממדינת הצללים ולהשיב את המדינה לעם הבוחר.