ביום שישי בזמן דמדומי חמה, 17 דקות אחרי כניסת השבת בירושלים, פתח נפתלי בנט באופן רשמי בקמפיין על ראשות גוש השמאל בבחירות הקרובות.

זה לא קרה בהצהרה רשמית וגם לא בכנס פעילים מושקע בגני התערוכה, אלא בציוץ קצר בטוויטור, שבו בנט לא דיבר על אף מהות או הציג תוכנית מדינית. במקום זה הוא תקף את אחת האושיות האוהבות בימין והאדם היחידי אולי שמקובל היום על כל חלקי המחנה הלאומי.

סביר להניח שאם עמית סגל היה מתמודד בראשות מפלגה לכנסת היה מקבל הרבה יותר מנדטים מנפתלי בנט. הוא וודאי נהנה מבייס הרבה יותר רחב מבנט, שמצביעיו פריכים ויכולים לנדוד למפלגה אחרת בכל רגע - אם רק יגלו שמנהיג חדש בשמאל מסוגל להביס את נתניהו במקומו. אז למה בחר בנט לצאת באמירה המשמעותית הראשונה שלו מבחינה תקשורתית דווקא נגד עיתונאי, שאפילו לא פתח איתו בעימות ישיר?

התשובה לכך פשוטה בהרבה משיקולים תקשורתיים. הפעם זו לא טקטיקה, אלא אסטרטגיה. בנט חצה את הריבוקון, אבל כמו כל חברה עסקית שסוחבת עדיין מיתוג ישן, הוא היה זקוק לאמירה אחת דרמטית שתמצב אותו באופן ברור כחלק מהמחנה החדש שעל ראשותו בחר להתמודד. אמירה ברורה שלא תותיר מקום לספק.

כמו עיתונאים דתיים מסוימים מאד שבחרו לעשות זאת לפניו, גם בנט ביקש להוכיח לעולם שהכיפה שעל ראשו לא מהווה מכשול מפני מעבר חלק ומלא למחנה קפלן. הוא בחר לעשות את זה דווקא נגד מי שעבורו הכיפה שעל ראשו וההשתייכות לציונות הדתית מיצבה אותו כקול המרכזי של המחנה הלאומי בתקשורת המיינסטרים.

עמית סגל לא הגיע למעמדו בגלל הכיפה שעל ראשו או בגלל שגדל בעופרה, אלא למרות כל זאת. העבר המתנחלי וההיסטוריה של אביו במחתרת היהודית, רדפה את כל הקריירה שלו עד הפסגה. אבל הוא הגיע לשם בכוחות עצמו ובעבודה מקצועית שבנתה את מעמדו. ודווקא כשהגיע לפסגה בחר להיות קול לציבור המושתק שבחיקו גדל.

לכן אותו בדיוק בחר בנט לתקוף, כדי לפלס את דרכו לפריימריז הלא רשמיים של מחנה קפלן. לא רק בגלל עמית סגל האיש, אלא בגלל עמית סגל הסמל. להבהיר שגם מי שבעבר היו סימן ההכר של הבייס הברור שלו - סרוגים "נורמליים" של רעננה וקטמון, עם כיפה קטנה ועבודה במייניסטרים הישראלי - כבר אינם קהל היעד של בנט החדש.

פעם נהגו לומר "הכה את החרדים והצל את עורך". לתקוף את החרדים היה הבון-טון של ישראל החילונית של 2003, כשטומי לפיד הגיע למספר דו-ספרתי של מנדטים על גלי שנאת החרדים. היום כדי להתקבל למחנה השמאל לא מספיק כבר לתקוף את החרדים בלבד, אלא חייבים עסקה כוללת של שנאת חרדים פלוס השתלחות בציונות הדתית.

בנט לא בונה על הזיכרון הקצר. הוא יודע שמי שרק לפני חמש שנים יצא בקמפיין "בנט ינצח את חמאס, שקד תנצח על בג"צ" יתקשה להסתיר את עברו הימני. אבל בפריימריז הלא רשמיים של מחנה השמאל יש כלל אחד כבר שנים רבות: הזוכה לוקח את כל הקופה. מי שמצליח לסמן את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו הופך לראש הגוש וזוכה בכל הקופה כולה. זו היתה לבני ב-2009, לפיד ב-2013, הרצוג ב-2015 וגנץ ב-2019. הפעם בנט מקווה להיות זה שמסמן את עצמו כראש מחנה הרל"ב - מנהיג שבט "רק לא ביבי". וכדי שזה יקרה הוא עושה הכל לשרוף את כל הגשרים, בדרך לארץ חדשה.