בעת שישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים חסרי תקדים, אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות את מקבלי ההחלטות היא כיצד לחלק נכון את התקציב הציבורי. האם יש להעדיף השקעה בביטחון הלאומי, בחיזוק מערכות הבריאות או אולי בפיתוח התרבות? ומה מקומה של התורה בשיח הכלכלי־חברתי הזה? הרב אופיר וולס, מרבני מכינת עלי, מציע מבט תורני וערכי על הדילמות המוסריות הכרוכות בתקצוב מדינה. לדבריו, ניתן לשאוב מן ההלכה היהודית עקרונות מנחים לחלוקה צודקת ומאוזנת של המשאבים הציבוריים – גם בעידן מודרני. "עקרון יסוד בתורה הוא 'טובת הרבים קודמת לטובת היחיד', כל עוד אין מדובר בפיקוח נפש של היחיד", מסביר הרב וולס לערוץ 7. הוא מזכיר את הסוגיה הידועה מהתלמוד: שני אנשים במדבר, ואחד מהם מחזיק בבקבוק מים המספיק רק לו. ההלכה קובעת ש"חייך קודמים לחיי חברך" – עיקרון המציב את ההישרדות האישית מעל האלטרואיזם המוחלט, אך רק במקרים של סכנה ישירה. מה באשר לצרכים שאינם מצילי חיים באופן מיידי, כמו פעילות תרבותית או ספורטיבית? הרב וולס מדגיש כי כאן נכנסת שאלת המותרות לעומת צרכים בסיסיים. "כאשר קיימת התנגשות בין מותרות של קבוצה אחת לבין צרכים חיוניים של קבוצה אחרת – יש להעדיף את הבסיסי על פני המותרות", הוא קובע. המחלוקת בדבר אחריות הדדית בין קהילות וערים בישראל – למשל, אספקת מים לעיירות סמוכות – זוכה גם היא להתייחסות הלכתית: "מעיין הנובע בעיר מסוימת שייך לתושביה, אך אם העיר השכנה מצויה בצימאון – עולה שאלה מוסרית: האם 'כביסת תושבי העיר' קודמת לחיי שכניהם?" שאלה זו משקפת את המתח שבין אחריות פנימית לקהילתך לבין סולידריות בין־קהילתית. ביישום העקרונות הללו על תקציב המדינה, הרב וולס מציע היררכיה ברורה: בראש – ביטחון. "הגנה על חיי האזרחים היא תנאי בסיסי לקיומה של חברה. בלי ביטחון – כל תחום אחר חסר משמעות", הוא קובע. אחרי הביטחון, מגיע תורם של שירותי הבריאות: "אמנם לא כל אזרח נזקק להם מדי יום, אך הם קריטיים להצלת חיים ולבריאות הציבור". רק לאחר מכן, לדבריו, יש לתת את הדעת לתחומים חשובים אך פחות חיוניים להצלת חיים – בהם חינוך, תשתיות ותרבות. "הם חלק בלתי נפרד מאורח חיים ראוי במדינה מודרנית, אך לא גוברים על צרכים מצילי חיים", מחדד הרב וולס. ומה עם תרבות וספורט? "למרות שהם חשובים לרוח האדם ולזהות הלאומית, אין מקום להעניק להם עדיפות כאשר המשמעות היא גריעה ממשאבים שיכלו להציל חיים. זו שאלה מוסרית נוקבת, ואסור לנו לטשטש אותה בשם ערכים מופשטים", הוא מסכם. בעידן של מגבלות תקציביות והכרעות כואבות, מציעה תורת ישראל גישה שקולה ואחראית לסוגיות התקציב הציבורי – לא מתוך זלזול בתרבות או בזכויות הפרט, אלא מתוך תפיסה מוסרית של ערך החיים, הסולידריות והאחריות הלאומית.
