בשער הכניסה לבית משפחת בונצל בשוהם מתנוססת תמונה גדולה של הבן, סמל ראשון עמית בונצל הי"ד, תזכורת כואבת לאובדן הכבד. גם בבית פנימה, מול דלת הכניסה, תלוי דיוקנו של הבן, מפקד ולוחם בסיירת צנחנים, שנפל בקרב עם מחבלים במרכז רצועת עזה, בן 22 בנופלו. אביו, עורך הדין איציק בונצל, מצביע על התמונות בעיניים בורקות מדמעות ואומר: "ככה אני מרגיש את עמית איתי בתוך הבית, ככה הוא עדיין נוכח". בונצל, חבר פורום הגבורה, הפך מאז מות בנו לדמות מוכרת שאינה מהססת להשמיע את דעתה בקול נחרץ וברור באולפנים ומעל כל במה. במסע הלוויה של בנו בהר הרצל פגש אותו הציבור בישראל לראשונה. שם, מעל הקבר הפתוח, זעק בונצל מדם ליבו: "בעודנו שולחים את ילדינו למות בעזה, יושבים באולפני הטלוויזיה ערב ערב, מטנפים בלי הפסקה על המדינה. אני אומר לכם קהל קדוש, אם חפצי חיים אנחנו ואם אתם רוצים שיהיה לנו עתיד במדינה שלנו, תפסיקו לצרוך את הרעל הזה שיש בערוצי הטלוויזיה". ההספד של בונצל הכה גלים. כמה ימים אחר כך, במהלך השבעה, התראיין לתוכניתה של איילה חסון וקרא שוב בדמעות: "בבקשה אל תצפו בערוצי החדשות, הם ממלאים אותנו ברעל ובשנאה אחד כלפי השני". התגובות לא איחרו לבוא. "הסרטון התפוצץ ברשת וקיבל שישה וחצי מיליון צפיות. זה דיבר לאנשים", משחזר בונצל את ההד החזק שקיבלה קריאתו. "זה פשוט התפרץ מתוכי. אמרו לי שביטאתי את מה שרבים בעם הזה מרגישים. פתאום מישהו קם וצועק את האמת כמו שהיא, שכולם כבר נגעלים מהתקשורת ומחפשים בזמן מלחמה רוח אחרת של גבורה ועוצמה לאומית להתחבר אליה. כשקמנו מהשבעה עלינו להר הרצל ומשם התחלנו במסע מטורף שעדיין לא הסתיים". עוד באותו נושא: תיאסר כניסתו של יעלון לבסיסי צה"ל ארדוף את החברה שתעסיק את אהרון חליוה אהרון חליוה בדרך לתפקיד חדש? "לא פנסיות ולא מיליונים – כלא" לא מפחד מאף אחד המסע שעליו מדבר בונצל ממלא את יומו והפך לתכלית חייו. מאז מות הבן הוא שם לעצמו למטרה להשמיע ברבים את קול הגבורה והנחישות ללא מורא. יותר משנה הוא עובר בין האולפנים ותחנות הרדיו, פעיל ברשתות החברתיות ומשמיע ללא היסוס את דעתו, גם במקומות לעומתיים במיוחד. "קשה להם להתמודד עם מישהו שחושב אחרת מהם, שמציב להם את האמת בפנים. אבל אני לא מפחד מאף אחד. אני מרגיש חובה לבוא ולהגיד את האמת". בד בבד, יחד עם אשתו נועה, החל לעבור בין מאות משפחות נופלים מהמלחמה. "נועה אשתי ניהלה את כל הסיפור הזה מול קציני הנפגעים. מצאנו את עצמנו במסע של ביקור אצל שתיים או שלוש משפחות בכל יום". מה הניע אתכם לזה? "היה לנו ברור שזה מה שעמית היה עושה", הוא משיב. "כל מה שאנחנו עושים היום אלה דברים שעמית היה עושה. אנחנו מחויבים לו ולדרכו". מה אומרים למשפחה שכולה שאיבדה את יקירה וכל החיים שלה התרסקו? "אתה מנסה למצוא את הדרך להגיד דברים. אני לא מומחה, אבל יש כנראה שפה בין המשפחות השכולות שזר לא יבין אותה", הוא נאנח. "פעם נכנסנו למשפחה אבלה והצגנו את עצמנו. זה היה בשבע וחצי בערב כשהבית היה הומה אדם, האמא קמה וביקשה מהמנחמים לצאת לחצר כדי לשבת איתנו לבד. ישבנו עם המשפחה שעה וחצי לשיחה מלב אל לב. היא ניסתה להבין איך ממשיכים מכאן", הוא מתאר את האתגר. "השאלה שאולי הכי חוזרת על עצמה בבתי האבלים היא מה קורה ביום השמיני, אחרי שכולם הולכים. הפחד הזה שאתה עומד להישאר לבד באובדן הנורא. זו שאלה שחוזרת, לא משנה באיזה בית". בנוסף לביקורי הניחומים אצל משפחות שכולות, פתחו בני הזוג בונצל במסע גם במחלקות השיקום בבתי החולים ברחבי הארץ. "מצאנו את עצמנו מבקרים במחלקות שיקום. הרעיון היה לא לבקר את החייל הפצוע אלא את ההורים שלו". כי מה זיהיתם? "פגשנו הורים מרוסקים. ראינו אותם קורסים בתוך הכורסה הכחולה של בית החולים כשעלם החמודות שלהם בלי רגל, בלי יד. הם הרגישו שעולמם חרב עליהם. ואני מחבק את האבא ואומר לו: תקשיב טוב אדוני, תסתכל עליי. אני לא מסכן, אבל לך יש נס עצום - הילד שלך פה. תקלוט את זה. הוא ישים פרוטזות וירוץ מרתון, והוא יביא ילדים לעולם וילמד באוניברסיטה והחיים יימשכו. אנחנו לא מסכנים, זה לא מהמקום הזה. רק באתי אליך כדי שתבין את הנס העצום שלך. ואנשים שלא הכרנו לפני שנייה קמים בבכי ומחבקים אותנו, לא נותנים לנו ללכת", הוא מספר. "שולחים לנו אחר כך הודעות בנוסח 'תודה שהעמדתם אותנו בפרופורציה, כל ההסתכלות שלנו על הפציעה של הבן השתנתה'. הגענו למצב שקציני הנפגעים כבר היו מעבירים לנו רשימות של פצועים". בונצל משתף במחויבות האדירה להמשיך בדרכו של הבן, גם במעשים הקטנים של היום־יום. "עמית היה יוצא מהבית בבוקר ופוגש בפינת הרחוב את מנקה הרחובות, יהודי אתיופי מבוגר. מהר הוא היה חוזר הביתה, מכין כוס קפה, חותך לו פרוסת עוגה ויוצא לתת לו בחיוך ועם מילה טובה", הוא משחזר. "אנחנו משתדלים להיות כמוהו. כשאני יוצא מהבית ורואה את המנקה, אני מיד חוזר הביתה, מכין לו קפה ומגיש לו את הכוס כשאני ממרר בבכי. הוא לא מבין מה קרה לי ולמה אני בוכה". מאיפה הכוחות לכל הפעילות הענפה הזאת? "אנחנו ממש עובדים אצל עמית. את הכוחות אני שואב מעמית שלי. גם כשאת יושבת פה אני שומע תוך כדי את עמית מדבר אליי. את לא תביני את זה לעולם. אני לא רוצה שהשיחה הזאת איתו תיפסק לעולם", הוא אומר וקולו רועד. "אני יודע שזה מה שעמית היה עושה אם הוא היה פה. זה מה שהוא היה עושה עם הפצועים וזה מה שהוא היה עושה עם המשפחות השכולות ועם מנקה הרחובות ועוד המון דברים. והוא כל הזמן אומר לי: אבא, בבקשה אל תעצור, תעשה. זה הדחף וזה הדרייב שלי קדימה". קו בזק למשפחה שכולה עורך הדין איציק בונצל, בן 57, יליד ירושלים, הוא אביהם של עמית הי"ד, נדב ועדי, נשוי לנועה ותושב שוהם יותר מעשרים שנה. במקצועו הוא עורך דין לענייני משפחה. את הלהט לצדק, הוא אומר, חש כל חייו, עוד הרבה לפני מות הבן. "תמיד לא יכולתי לשתוק על דברים שחשתי שהם לא הוגנים. לא הכניסו את עמית לגן שהאמנו שמתאים לו? אז אמרתי לראש המועצה: אנחנו ניפגש. והפגישה הייתה עם שלושה מנדטים במועצת שוהם. כך הפכתי לחבר מועצה ומחזיק בכמה תיקים. באתי לתקן את הדברים מבפנים. אני אף פעם לא מתבכיין, אני עושה", הוא מתאר את המוטו בחייו. "כשאני חושב שצריך לתקן משהו - אני פועל. גם אם לפעמים יש מחיר אישי שאתה משלם לצורך כך. אני כמובן לא הולך ראש בקיר, אלא מנסה לפעול בחוכמה ובצורה מכובדת, אבל אני אף פעם לא שותק". זה ממלא את החיים באתגרים לא קלים. "זה הדי־אן־איי שלי", הוא מדגיש. "וגם יש לי את ההכשרה המשפטית שעוזרת לי לקדם דברים. תראי, אני לא נלחם במערכות כל היום, אבל יש דברים שאתה אומר לעצמך: וואלה, אי אפשר לשתוק, חייבים לתקן את העוול הזה". כך מצא את עצמו כאב שכול, לאחר ימי השבעה, מתעמק בזכויותיה של משפחה שכולה ומעמדה בחוק בישראל. "ישבתי ולמדתי מה זה אב שכול במדינת ישראל. גיליתי לתדהמתי שחוק המשפחות השכולות במדינת ישראל חוקק בשנת 1950, ועד היום, כמה שזה אבסורד, הוא כמעט לא עודכן. המשפחות השכולות זכאיות למשל לקו טלפון של בזק. היית מאמינה? שם נמצא החוק הזה", הוא אומר בחוסר השלמה. "אבל גרוע מכך, אני מגלה לתדהמתי שעל פי חוק, אחים שכולים במדינת ישראל ויתומי המלחמה בהגיעם לגיל 22 אינם מוכרים על ידי המדינה. אדם קובר את אביו והוא בן 22, וכשהוא קם מהשבעה והוא פונה לבקש סיוע מהמדינה, היא אומרת לו: סליחה, מי אתה? אותה מדינה שבמהלך ימי השבעה פקדה את הבית ודאגה לכל מחסורו". כשבונצל ראה את מצב החוק הוא עמל ושקד על כתיבת הצעת חוק - 'חוק עמית בונצל למשפחות השכולות'. "נפגשתי עם ראש הממשלה והצגתי בפניו את הסיפור. הוא היה בהלם. אני יושב וכותב חוק חדש בעידודו של ראש הממשלה. ראש הממשלה גם מינה את חבר הכנסת משה סעדה לחוקק את החוק, חוק שיעשה תיקון עולם", הוא אומר בהדגשה. "חוק שקובע שאחים שכולים יוכרו ככאלה עד סוף ימי חייהם על ידי המדינה. כך ראוי, כך צריך". מה זה אומר בפועל? "שהם יקבלו בכל חודש גמלה, טיפולים פסיכולוגיים ועוד. מדובר על סכום שהוא זעיר, לא משהו שיעודד אבטלה חלילה, אבל כן יכיר בשכול. צריך לזכור שאחים שכולים הם הנפגעים הכי גדולים במלחמה הזאת". יותר מההורים? "יותר מההורים. הרבה הורים לא מתפקדים. אחים שכולים מספרים לי שהם מגדלים את האחים הקטנים שלהם כי אמא מסכנה לא מתפקדת, או אבא לא יוצא לעבודה והנטל נופל על הילדים פעמיים: גם עם האובדן הנורא של האח האהוב, וגם הם רואים את ההורים מתפרקים ונאלצים לשאת בנטל. מתוקף הפעילות שלי הכרתי מאות משפחות שכולות מהמלחמה הזאת, ואני יודע על המוני אנשים שלא מתפקדים ולא חזרו לעבודה". אבל יש את המעטפת של משרד הביטחון. "ההורים מוכרים. הם מקבלים איזושהי קצבה לכל הורה בסך ארבעת אלפים שקלים, אבל זה כלום ושום דבר. אנשים שהרוויחו 20 או 15 אלף שקלים ולא מתפקדים ירדו ל־4,000 שקלים. זה מטורף. אולי צריך ללכת לרשות הפלשתינית כדי ללמוד איך מכבדים שאהיד", הוא מפטיר בכאב. "תראי כמה כסף מקבלת משפחת שאהיד ברשות הפלשתינית. וכאן בישראל אני צריך לרדוף אחרי שרים כדי לתקן את החוק? הם יודעים שזה לא בשבילי, ברוך ה' אני מסודר כלכלית, אני פועל למען המשפחות השכולות שקורסות". ומה הם אומרים לך? "כל מי שיכול מנסה לעזור. אני אציין שהחוק עבר כמה שלבים: הוא עבר ועדת שרים לענייני חקיקה בפה מלא, והוא עבר גם הצבעה טרומית במליאה. כרגע מי שמונע את החוק הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ'", הוא מאשים. עוד באותו נושא: סנקציה מולידה ריאקציה יורים ובודקים עניין אישי והפעם עם ד"ר אודליה מינס "זה הניצחון שלנו" אולי כשהמדינה במלחמה כבר יותר משנה וחצי והמצב הכלכלי קשה, שר האוצר חייב לנהל סדרי עדיפויות? ואולי אחרי שהספינה איכשהו תתייצב בעוד שנה או שנתיים אפשר יהיה לקדם את החוק? "הייתי מקבל את הטענה הזאת אם לא הייתי רואה את מה שמתנהל סביב ההצבעה על התקציב ושהחרדים שלא משרתים מקבלים מיליונים. הייתי מקבל את אותה טענה אם שר האוצר היה עוצר את שכר האימאמים, שמוכרים כרבני שכונות במשרד הדתות, מסיתים נגדנו ומקבלים משכורת נכבדה בכל חודש מהמדינה. לא ראיתי שהם מפסיקים את זה", הוא מלין. "אני יכול לתת לך רשימה מפה עד אמריקה. אז לא יכולים לבוא ולהגיד לי שהמשפחות השכולות הן לא בסדרי העדיפויות. לא יכולים לבוא ולהגיד לי: לא עכשיו. החוק הזה לא השתנה משנת 1950, ובינתיים המשפחות השכולות קורסות", הוא מזדעק. "לאחים שכולים, המכבים של הדור הזה, אין פה. אין מי שישמיע את קולם. ולכן בקידום החוק הזה אני רואה משימת־על ואני לא מתכוון להרפות", הוא מבהיר. הציל במותו שמונה חיילים הבן עמית בונצל הי"ד היה בוגר הישיבה התיכונית אמי"ת בפתח תקווה והמכינה הקדם־צבאית קשת יהודה ברמת הגולן. הוא נהרג בנר ראשון של חנוכה בקרב בסג'עייה בימים הראשונים של המלחמה. "באותם ימים הייתה מלחמה עצימה מאוד ברצועה. כמה רחובות מעמית לחם גם בננו הגדול נדב, לוחם בצנחנים. הרגשתי שמשהו נורא הולך לקרות. לא ישנתי בלילות, וכשהגיעו המבשרים הביתה, השאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה: מי משניהם? נדב או עמית?" הוא נושם עמוקות. "עמית שלנו הוא גיבור ישראל. אם היו מחייבים חיילים למלא טופס בבקו"ם ביום הגיוס עם השאלה 'איך אתה רוצה למות', עמית היה ממלא בצורה הכי פשוטה: אני רוצה למות בקרב כשאני מפקד על חיילים. זה היה עמית". הוא דיבר איתך על זה? "עמית התאמן בכל הכוח מגיל 16 וחצי כי הוא שאף להתגייס ליחידה מובחרת. הוא ראה בהיותו חייל בצבא שליחות, משמעות". בשמחת תורה הוא זינק לעוטף, שם נחשף לזוועות. "בשבעה באוקטובר עמית הוקפץ לזירת הטבח ולחם בתוך הקיבוצים, ומאז שמחת תורה הוא לא חזר הביתה". קשר טלפוני היה? "קצר מאוד. הוא סיפר לי על השבעה באוקטובר ואמר: 'אבא, מוזיאון יד ושם זה סרט רומנטי לעומת מה שראיתי בקיבוצים'. השיחה האחרונה שלי איתו הייתה רגע לפני שהוא נכנס לעזה. הוא התקשר ואמר שהם נכנסים וסוגרים את הטלפונים. הוא אמר: 'חתמתי על כרטיס אדי. אם אני נהרג אני מבקש שהתרומה תיעשה רק לחיילי צה"ל, תוודא את זה'. ואכן בלילה שהוא נהרג עמית תרם מגופו והציל שמונה חיילים". כשהוא אמר לך את זה לא נבהלת? "לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. מי חושב שהולכת ליפול עליו כזאת מכה?" זאת אומרת שעמית נכנס לקרב בידיעה ברורה שהוא עלול לשלם בחייו. "לגמרי. עמית חי ומת כגיבור. הוא אהב את המדינה בכל מאודו ולכן החליט לתת את חייו למענה. תרומת האיברים הייתה הצוואה שלו, ואני בטוח שהוא יושב למעלה ואומר: עשיתם מה שביקשתי מכם, תודה. אנחנו שלמים עם זה בצורה הכי מלאה", הוא מציין. "בדיוק כמו השאלה ששאלו אותנו בשעות הראשונות, איפה אנחנו רוצים לקבור את עמית, ומיד קיבלנו את ההחלטה בהר הרצל, בהר הגיבורים. היה לנו ברור שהוא צריך להיקבר בין כל הגיבורים של התקופה הזאת". עוד באותו נושא: "לא פנסיות ולא מיליונים – כלא" "לא לשכוח את מחויבות הממשלה למוטט את חמאס הכומתה של עמית - שלך, תחבשי אותה בגאווה האב השכול במכתב נוקב לאביה של ארבל יותר משנה חלפה מאז נפילתו, יש בך חשש שמותו יהיה לשווא? "אסור להשתמש במושג הזה - לשווא", הוא מבקש. "אין דבר כזה לשווא. לא הוא ולא יתר הלוחמים הגיבורים שלנו. מההתחלה הם עזבו הכול והסתערו קדימה כדי להגן עלינו. אם בשבעה באוקטובר החיילים שלנו לא היו מגיעים באופן עצמאי ליישובי הדרום, האסון היה גדול בהרבה. הם מנעו זליגה של מחבלים לתוך הארץ, הם הצילו רבים. זה לא לשווא. הם גם נכנסו לעזה וללבנון ונלחמו בעוצמה, הם החזירו את ההרתעה, חיסלו מחבלים, השמידו תשתיות טרור. תראי את עזה חרבה. אני לא מסתובב עם המחשבה הזאת בכלל. עמית ושאר החיילים, כל מי שנפל במלחמה הזאת, לא נפלו לשווא. הם גיבורים". בונצל מאמין כי חללי צה"ל במלחמת חרבות ברזל התוו את הדרך דורות קדימה: "הלוחמים הגיבורים שנפלו כתבו את הקוד האתי החדש של מדינת ישראל שייקח אותנו ב־300 השנים הקרובות קדימה. הבנים הקדושים שלנו יושבים ליד כיסא הכבוד. הילדים שלנו היום בכל הגילים גדלים על גבורת הנופלים. את הולכת בכל רחבי הארץ, ואפילו בעולם, ונתקלת בסטיקרים עליהם. ההורים של הלוחמים מפורום הגבורה משתפים בסיפורי הגבורה של הבנים שלהם וזה נחקק בהיסטוריה של העם היהודי". אתה מאמין שפורום הגבורה הצליח להשפיע על מהלכי המלחמה? "ההשפעה של פורום הגבורה, שהייתי שותף בהקמתו, היא אדירה. לפני פסח בשנה שעברה ראינו שיש דשדוש ולא נכנסים לרפיח והודענו קבל עם ועדה שבמוצאי פסח נצא לשביתת רעב של המשפחות השכולות. למחרת, ראש הממשלה זימן אותנו אליו. היינו אצלו, היו ישיבות מאוד נוקבות. באותה ישיבה הוא התחייב שניכנס לרפיח ונחזור למלחמה בכל הכוח, למרות כל הלחצים שהופעלו עליו, והופעלו עליו לחצים לא נורמליים מכל העולם", הוא מציין. "הקמנו את מאהל הגבורה כצופה אל חלונו של נתניהו. המיקום שלו גורם שכל יום קובעי המדיניות עוברים על פניו ורואים אותנו. יותר מכך, סיפורי הגבורה מהווים השראה. הורים שכולים באים למאהל ומספרים על הילד שלהם, על הגבורה שלו, על איך הוא גדל להיות הלוחם שהוא", הוא מתאר בהתרגשות. "זה התחיל בקטן וזה יצר פלטפורמה שלא הייתה קיימת בשום מלחמה. ביקרו במאהל להערכתי קרוב לשלושה מיליון אזרחים מכל גוני הקשת שבאים ושומעים על גבורתם של הנופלים. לפעמים חוזרים למאהל גם פעם שנייה ושלישית. עם ישראל בא לשאוב כוח מהמקום הזה והוא שואב כוח עצום. אנשים באים אליי ואומרים: באתי לפה מרחוק רק כדי להיאחז במשהו. העם רואה במשפחות הגבורה את עמוד האש שלפני המחנה", הוא אומר נרגש. "כשאתה נכנס למאהל הגבורה והתמונות של הבנים תלויות מכל כיוון זו תחושה של קודש. אלה הדמויות שכתבו בדם את הקוד האתי לדורות הבאים". ממשלה שאינה יודעת למשול המוטו של הפורום הוא "במותם ציוו לנו ניצחון", מה ייחשב ניצחון בעיניך? "מציאות שאין יותר חמאס בעזה, לכבוש את עזה מחדש, לשלוט על עזה ולהתחיל להפריח יישובים בתוך רצועת עזה. לבנות שם יישובי קבע. רק ככה נפתור אחת ולתמיד את הסוגיה הזאת של עזה. התיישבות, התיישבות והתיישבות בעזה תביא סוף לדבר הזה. זו האדמה שלנו. זה ניצחון", הוא מציין. "במבט יותר רחב, בתור אבא של עמית, המשימה היא לעשות הכול כדי שהילד שהולך היום לבית הספר - כמו שלקחתי אני את עמית - לא ייהרג בעוד כמה שנים במלחמה. זו התפילה ולשם אנחנו צריכים לכוון". איך עושים את זה? "זה דורש נחישות ושינוי תפיסה. זה ייקח הרבה שנים. אבל לפני הכול זה תלוי בהנהגה שלנו. יש לנו ממשלת ימין אבל אנחנו לא מספיק יודעים לשלוט. אנחנו לא מצליחים להזיז יועצת משפטית. אני רואה את חברי הכנסת באים לאולפנים ומתבכיינים. מה אתה מתבכיין? אתה צריך לשלוט. אתה לא מסוגל? לך הביתה. אני לא רואה פה מספיק שינוי. זה אותם אנשים עם אותם דפוסי חשיבה באותה דרך". את פיטורי ראש השב"כ רונן בר הוא רואה כצעד הכרחי בדרך למשילות הנדרשת: "טוב שזה נעשה, למרות שזה נעשה מאוחר. הוא היה צריך לפרוש אחרי הכישלון הנורא של השבעה באוקטובר. הוא בין בעלי התפקידים הכי מהותיים בהקשר של עזה, והוא זה שעומד בראש הארגון שככל הנראה הטעה את ראשי הממשלה האחרונים, אם זה בנט, נתניהו ולפיד, כאשר הועבר אליהם מידע שהחמאס מורתע ולא היה כדבר הזה", הוא קובל. "ראש השב"כ צריך יהיה להיחקר בוועדת החקירה שתקום, ואם הוא יימצא אשם, כמו שאר הנחקרים, עליו לשבת בכלא עד סוף ימי חייו. במשמרת שלו נהרגו 846 לוחמים, מאות ישראלים נשרפו ונשחטו וגם נחטפו לרצועת עזה והוא עדיין לא הצליח להשיב אותם הביתה. אני מאמין שעובדי השב"כ עושים הכול כדי למנוע פיגועים ועושים מלאכת קודש, אבל כמי שעמד בראש המערכת החשובה הזאת, ראש השב"כ כשל ועליו ללכת הביתה. בטח שלא להתנות תנאים מי יהיה המחליף שלו. לך הביתה, תרכין ראש, תתכונן לוועדת החקירה, תשכור עורכי דין, תעשה הכול להוכיח את חפותך, ואם לא - תיפרד מהמשפחה שלך ותשב בכלא באגף אוקטובר יחד עם כל מי שיימצאו אשמים". בימים אלה פועל בונצל להקמת ועדת חקירה. "די, הגיע הזמן לחקור", הוא אומר בנחרצות. "אני קורא להקמת ועדת חקירה ציבורית בהסכמה רחבה, כי חובה עלינו לקדם תחקיר נוקב של מכלול הכּשלים והפקת לקחים למען העתיד שלנו". למה לא ועדה ממלכתית? "ועדה ממלכתית זה אומר שנשיא בית המשפט העליון, שצריך להיחקר בעצמו, יקבע מי ישב באותה ועדה, וזה לא סביר. אין בזה שום היגיון. נשיא בית המשפט העליון הוא לא גורם אובייקטיבי. יותר מזה, אין לנו אמון בו ואין לנו אמון בבית המשפט העליון, שצריך להיחקר בעצמו על ההחלטות שלו מלפני השבעה באוקטובר ועל ההשפעה של התערבות שלו בשאלות ביטחון. אלו נושאים שדורשים נקיות מוחלטת", הוא מבהיר, "ולכן, אני קורא להקמת ועדת חקירה שהעם ייתן בה אמון. ועדה שקודם כול ולפני הכול ישבו בה נציגים של משפחות שכולות ומשפחות חטופים. לנציגים הללו יהיו סמכויות בדיוק כמו כל יתר חברי הוועדה ולא רק כמשקיפים", הוא מחדד. "יחד איתם צריכים להיבחר על ידי הקואליציה והאופוזיציה עוד שלושה נציגים לכל צד, כאלה שלא נגועים בשבעה באוקטובר, וכל חברי הוועדה יבחרו את יושב ראש הוועדה מתוכם". כאב שכול אתה רואה את עצמך כמועמד? "אני רואה את עצמי עם מספיק ידע ויכולות לקחת חלק בוועדה כזאת. כמי שחקר מאות אנשים על דוכן העדים אני רואה את עצמי מועמד טבעי לוועדה, למה לא. יש לי זכות עמידה ראשונית בנושא הזה כנציג משפחות שכולות. אין שום סיבה שאני לא אשב שם". לפני כן צריך להגיע להחלטה שזו מסגרת הוועדה שתקום. "בהחלט. אנחנו פועלים לכך. והוועדה הזאת גם צריכה לקבל סמכויות ענישה", הוא מחדד. "לא רק סמכויות הגשת דוח, אלא סמכויות ענישה בחוק. האנשים האלה, שהידיים שלהם מגואלות בדם, צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח, לרבות שלילת פנסיות וכל הטבה אחרת. יש פה אירוע חמור ביותר וחייבים לוודא שמי שאחראי לו ישלם. נכון שאי אפשר להגיע לאמון מלא מהעם, זה לא יקרה. אבל ברגע שידעו שלמשפחות שכולות ולמשפחות חטופים יש נציגות עם משקל בוועדה - העם יבין שהדברים ייבדקו עד תום, כי אנחנו לא נוותר על שום שאלה ושום חקירה לכל מי שנושא באחריות". כולל ראש הממשלה? "כולל כולם. אם אני אשב בוועדת החקירה אני לא אוותר לו על שום שאלה, ואני אגיד לך את האמת: הוא גם מוכן לבוא לתת תשובות כי הוא מבין שיש לו אחריות. ואחריות זה לא רק להגיד מהשפה לחוץ 'יש לי אחריות' ואחר כך כמו חליווה לטייל בכל העולם עם פנסיה של מאה אלף שדופקת בכל חודש. הוא מטייל בתאילנד ואנחנו מטיילים בהר הרצל", הוא מלין. "אני אעמוד בשורה הראשונה ואוודא שכל מי שיימצא אשם בכשל של השבעה באוקטובר יהיה מאחורי סורג ובריח. כל הדרגים האחראיים, רמטכ"ל, אלופים ושרי ביטחון, צריכים לתת את הדין. אני לא בא ממקום של נקמה. לא באתי לנקום ולנטור, אבל אני חושב שמי שכשל צריך לשלם את המחיר. האנשים שיימצאו אשמים בטבח הנורא צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. צריך לפתוח אגף אוקטובר בשירות בתי הסוהר". בשלב הזה מתנהל קמפיין אגרסיבי דווקא להקמת ועדה חקירה ממלכתית. "את צודקת, ואנחנו לא שומעים מההנהגה שלנו איך בדיוק צריכה להיראות הוועדה. הם עסוקים בדברים אחרים, ועל הדברים הכי אקוטיים אני לא שומע מהם שום אמירה. זוהי החובה שלנו כלפי הנופלים בטבח השבעה באוקטובר ובמלחמה. אנחנו חייבים לחתור להגיע לחקר האמת ולתיקון עמוק, אי אפשר אחרת".
