מחקר של המכון למדיניות העם היהודי מגלה היקפים מדאיגים של אנטישמיות ושנאה לישראל בתקשורת הממסדית של מצרים.

מנכ"ל המכון, ד"ר שוקי פרידמן, מספר על הממצאים ומתייחס גם לאדישות בה מקבלת ישראל את המציאות הזו.

ד"ר פרידמן מציין כי המחקר בחן בבינה מלאכותית אלפי טורי דעה בתקשורת המצרית ו"ראינו ששלושים אחוז מהידיעות והטורים שאספנו עוסקים בישראל בשני העיתונים המרכזיים של מצרים, כלומר שהעיסוק המצרי בישראל הוא מאוד אינטנסיבי, מה שלא מאוד מפתיע, אבל מדובר בנתונים גבוהים".

לזאת מוסיף ד"ר פרידמן ומעיר כי "מטריד מאוד ומצער לדעת שאחוזים גבוהים מההתייחסויות לישראל ובמידה מסוימת גם ליהודים הן התייחסויות שליליות עד כדי אנטישמיות. כלומר שהמצרי ברחוב כשהוא קורא את העיתונים במצרים שומע דברים רעים על ישראל ועל היהודים, מה שלא מסייע לשגשוג השלום בין המדינות".

בנתוני המחקר שאותם הציג המכון מתברר כי מתוך הכתבות שכללו התייחסות לישראל כ-70% מהן היו בעלות סנטימנט "מאד שלילי", כ-12.5% עם סנטימנט שלילי, ועוד כ- 4.5% עם סנטימנט "די שלילי". המשמעות היא שכ-87% מטורי הדעה והפרשנויות שעסקו בישראל היו שליליות. במכון מציינים כי בחלק מכתבות אלה מוצגת ישראל כ"ישות קולוניאליסטית", כ"האויב הציוני", כ"נגע סרטני" ונטען כלפיה שהיא שואפת להתפשט ולהשתלט האיזור כולו. רק כ-12.5% מהכתבות סווגו כניטראליות, ופחות מ-1% סווגו כחיוביות.

לשאלתנו אם מדובר במאמרים קונספירטיביים בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון או שמא מדובר בביקורת על התנהלותה של ישראל בעזה, משיב ד"ר פרידמן ואומר כי הניתוח שנעשה בחן מידע רב מאוד והתמקד בסנטימנט של הדברים שנכתבו ולא בהכרח בתוכן, "ברור לגמרי שבשוליים יש דברים קשים יותר של אנטישמיות בוטה, אבל הטון הכללי הוא טון שלילי כלפי ישראל בהתייחס להתנהלות בעזה ובמקומות אחרים. התקשורת המצרית רואה בישראל גורם שלילי ובעייתי מבחינת התפקוד שלה באזור בעיני המצרים"

עוד שאלנו את פרידמן אודות הקשר בין ההנהגה המצרית לאופן בו מתבטאים העיתונים השונים במדינה, והוא משיב ואומר כי מדובר בהרבה עיתונאים ודוברים, התקשורת המצרית לא תתבטא בשבח דברים שהממשל המצרי לא מעוניין בו, ועם זאת הוא אינו בטוח שיש דחיפה מאחור של גורמי משטר, "אבל צריך לזכור שהסנטימנט לישראל במצרים הוא לא חיובי והכותבים הביקורתיים כלפי ישראל כותבים את מה שהקוראים שלהם רוצים לשמוע ומה שהם חושבים על ישראל, כך שזה מה שקורה גם בלי התערבות משטרית זה קורה".

בדבריו מציין פרידמן כי לא בטוח שנכון לקשור בין הרוח האנטי ישראלית בתקשורת המצרית לבין מה שנראה כהפרות חוזרות ונשנות של הסכם השלום בהיבט הביטחוני עם התעצמות הנוכחות הצבאית של מצרים בחצי האי סיני. "יש שם כנראה הפרות של הסכם השלום, מה שהתעצם בתקופת המלחמה ויש לו שורשים עוד מלפני כן, אבל לחבר בין הדברים זה יהיה הקשר נסיבתי לא הכרחי, כי התקשורת המצרית עוינת את ישראל מזה הרבה זמן".

בעקבות דבריו אלה אנחנו שואלים על מה שנראה כהקשר נסיבתי נוסף בין הפן התקשורתי לפן הצבאי, וזוהי ההתעלמות הישראלית משני הפרמטרים הללו. "היחסים עם מצרים הם יחסי ששלום מתמשכים לאורך הרבה שנים. זה שלום קר והאינטרס הראשון במעלה של ישראל הוא קודם כל להבטיח את ביטחונה של ישראל ואחר כך לדאוג לכך שהשלום יהיה קצת יותר חם, וברור שכאשר זה הסנטימנט בתקשורת המצרית הסיכוי להצליח בכך הוא מוגבל מאוד. מצד שני, מדניות הישראלית צריכה לתעדף אינטרסים ולהחליט איפה להשקיע אנרגיה ואני לא בטוח שהמשטר המצרי יתגייס לצנזר את התקשורת מביקורת נגד ישראל, אם כי יש לו את היכולת לכך כי לממשל המצרי יש יכולת לשלוט בטון ובשיח הציבורי".

ומה למעשה המסר עבור החברה בישראל והממשלה בישראל? האם יש המלצה כלשהי למובילי המדיניות הישראלית מול הנתונים הללו, או שהמחקר נועד רק לתאר מציאות? "חשוב להכיר את הנתונים ולא לעצום עיניים מול מה שקורה שם ולומר שהכול טוב ואז לגלות את דעת הקהל השלילית ושגדלה שם מפלצת במובן הזה. בנוסף, ברור שאם יש דרך לפנות אל המצרים ולפעול בהיבט תקשורתי ודיפלומטי זה טוב, אבל אני לא בטוח שזה בליבת העיסוק של הגורמים העוסקים בכל. ההיכרות עם המציאות חשובה לא פחותה מהמלצות מדיניות. אנחנו יודעים מה ההשלכות של טעות בניתוח המציאות, ולכן עיניים פקוחות הן קריטיות בהקשרים כאלה".