מצות שמורות לליל הסדר

מצוות עשה לאכול מצות בליל הסדר, שנאמר: "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח). צריך לשמור על המצות המיועדות לליל הסדר באופן מיוחד שלא יחמיצו, שנאמר: "ושמרתם את המצות" (שם יב, יז).

יש אומרים שצריכים לשומרן כבר משעת קצירת החיטים (רי"ף, רמב"ם), ויש אומרים שמספיק לשומרן משעת הטחינה (רא"ש, רש"י ועוד). נוסף על כך נחלקו הפוסקים אם השמירה צריכה להיות בכוונה מפורשת לשם מצווה (שאילתות ורשב"א), או שמספיק שישמרו אותן שלא יחמיצו, אבל אין צורך לכוון בשמירתן לצורך מצווה (רא"ה).

למעשה, בליל הסדר נוהגים לדקדק ולאכול מצות ששמורות משעת קצירה, ומשעת הלישה מקפידים לכוון לשומרן ולאפותן לשם מצווה. ואף שלהלכה אפשר לצאת ידי המצווה גם במצות שמורות משעת טחינה, מכל מקום לכתחילה נכון לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות שחיטיהן נשמרו משעת קצירה (פניני הלכה פסח יב, ב-ג).

האם צריך להכין לליל הסדר מצות יד

יש מהדרים לאכול דווקא מצות יד לשם מצווה, כי יש אומרים שצריך לאפות את מצות המצווה שאוכלים בליל הסדר בכוונה מיוחדת לשם מצוות אכילת מצה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים את המצווה במצות מכונה.

דעת רוב הפוסקים שמצות מכונה כשרות לכתחילה למצוות ליל הסדר, מפני שגם מה שמכוונים בעת שמפעילים את המכונה "לשם מצת מצווה" מועיל, והרי זה נחשב שעשו את המצות לשם מצווה. ועוד שלדעת כמה ראשונים אין צורך בכוונה מיוחדת בעת עשיית המצות, אלא המצווה היא לשמור על המצות שלא יחמיצו. למעשה, מצות המכונה כשרות לכתחילה לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר, ויש הידור במצות יד.

האם ראוי לקנות מצות שמורות לכל הפסח

שאלה: האם בשאר ימות הפסח כדאי להדר ולקנות מצות שמורות משעת קצירה, או שאפשר להסתפק במצות רגילות, שמחירן כשליש ממחיר המצות השמורות?

תשובה: שני צדדים לשאלה: א) מצד מצוות אכילת מצה. ב) חשש חמץ.

א) לדעת מקצת הראשונים והאחרונים (רא"ש, גר"א) יש מצווה לאכול 'כזית' מצה בשתי סעודות בכל יום מימי הפסח. אולם לשם כך אפשר להסתפק במצות רגילות, מפני שאף שקוראים להן מצות שאינן שמורות, באמת הן שמורות משעת טחינה, ולכן בשעת הצורך גם בליל הסדר אפשר לקיים בהן את המצווה, וקל וחומר שאפשר לקיים בהן את מצוות אכילת מצה בשבעת ימי הפסח.

חשש 'כלשהו חמץ' במצות הרגילות

ב) מצד חשש חמץ יש הידור לאכול מצות שמורות משעת קצירה בלבד, מפני שאכן בפועל במצות הרגילות פעמים שיש תערובת מסוימת של חמץ. אומנם לדעת רוב הפוסקים הוא בטל בשישים, ולכן הוא כשר, אבל יש פוסקים שמחמירים וסוברים שבפסח חמץ אינו בטל בשישים, ולכן לדעתם אסור לאכול מצות רגילות. ונבאר יותר.

המצות הרגילות לעומת השמורות

באפיית מצות רגילות המגמה לייצר כמה שיותר מצות במהירות, כדי להוזיל את מחירן להמוני בית ישראל, ואילו במצות שמורות משתדלים לדקדק ולהדר.

את החיטים של המצות השמורות מקפידים לקצור לפני שיתייבשו, כך שגם אם ירדו עליהן גשמים מרובים בעודן מחוברות לאדמה, ודאי שלא החמיצו הואיל והן יונקות עדיין חיות מהאדמה. לאחר קצירתן מקפידים לאחסנן במקום יבש, ולכן אין בהן חיטים שנרטבו במים והחמיצו. אולם בחיטים הרגילות שבדרך כלל מייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, מסתבר שיש חיטים שהחמיצו או מפני הגשמים שירדו עליהן לאחר שהתייבשו ועוד נותרו בשדה, או מהמים שלפעמים נותרו בתחתית המחסנים.

גם בשעת הלישה יש הבדל משמעותי ביניהן. כשאופים מצות שמורות, נוהגים בכל פחות מ־18 דקות להפסיק את פעולת המכונה, לפרק את חלקיה ולנקותם היטב. לעומת זאת באפיית מצות רגילות המכונות ממשיכות לעבוד ברציפות שעות רבות, ותוך כדי פעולתן מפסיקים את הזרמת הבצק, ומנקים את המכונה עד כמה שאפשר. מובן שיש ערך לניקוי זה, אלא שהוא אינו מושלם, ומסתבר שמעת לעת נשארים בחריצי המכונה חלקיקי חמץ שעברו עליהם יותר מ־18 דקות והם מחמיצים, ויש חשש שהם חוזרים ומתערבים בבצק המצות.

הסבר המחלוקת

לכאורה, כיוון שכנראה יש במצות הרגילות תערובת של כלשהו חמץ, כולם צריכים להחמיר לאכול מצות שמורות. אולם להלכה כלל ישנו בידינו, שכל האיסורים שהתערבו בטלים בשישים, וכך גם החיטים שהחמיצו וחלקיקי הבצק שנותרו במכונה בטלים בשישים.

ואומנם החמירו חכמים ואמרו שחמץ בפסח אינו בטל אפילו באלף, אך לדעת רוב הפוסקים כאשר התערובת נעשתה לפני הפסח, כבר בטלו בשישים ואין בהם יותר איסור (שולחן ערוך אורח חיים תמז, ד).

ואף על פי כן יש מקום להחמיר, מפני שיש סוברים שגם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים חוזר וניעור עם כניסת החג ואוסר את כל התערובת (רמב"ם ורשב"א). ואף שלהלכה אפשר לסמוך על המקילים שהם הרוב, ובנוסף לכך מחלוקת זו היא בדין דרבנן, שכן חכמים הם שקבעו שהחמץ בפסח אינו בטל באלף, מכל מקום ודאי שישנו הידור לצאת במצות הכשרות לכל הדעות.

סיכום להלכה

המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח - מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, בעיקר מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.

מצה - לחם האמונה

המצה באה להזכיר לנו את האמונה, כפי שאנו אומרים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". וכן בזוהר (ח"ב קפג, ב) קראו למצה: "מיכלא דמהימנותא" - לחם האמונה.

כיוון שהמצה רומזת לאמונה, מובן שכל תהליך הכנתה צריך להיעשות בשמירה גדולה, וכל שמץ פגם שיימצא באמונה יגרום אחר כך לחורבן גדול בעולם. מתוך כך נמשיך לבירורי אמונה ביחס לדת ההינדית.

על המעמדות החברתיים בדת ההינדית

לפני כחודש כתבתי שלפי ההלכה הדת ההינדית נחשבת עבודה זרה בשיתוף. לכן היא אסורה לחלוטין על ישראל, אבל לדעת רוב הפוסקים היא מותרת לבני נח. אוסיף להתבונן בפן נוסף שמתוכו ניתן להבין את החירות ועוצמת הבחירה שבעמדת היהדות.

בתמיכת הדת ההינדית התפתחה מערכת קשיחה של ארבע קַסְטוֹת (וַרְנוֹת), כלומר מעמדות חברתיים: א) ברהמינים - אנשי דת. ב) לוחמים. ג) עובדים. ד) משרתים. ועוד מעמד נוסף תחתיהם - הטמאים, שבני ארבע הקסטות התרחקו מהם, נמנעו מלנגוע בהם ונמנעו מלאכול ולשתות ממה שהטמאים נגעו בו. בידי הטמאים הופקדו העבודות הבזויות ביותר, והם חיו בעוני מחפיר. שיעור מעמד 'הטמאים' הוא כ־20 אחוז מכלל החברה, ועד היום רבים מהם סובלים מאפליה קשה, למרות החוקה הדמוקרטית השלטת בהודו קרוב ל־80 שנה, ולמרות הפעילות החינוכית מטעם הממשלה שמנסה למתן את היחס כלפיהם.

הרעיון שמכונן את הקסטות הוא האמונה שנשמתו של האדם נמצאת בתהליך מתמיד של גלגול נשמות: לידה, חיים ומוות, ושוב לידה, חיים ומוות, וחוזר חלילה. כפי ה'קַארְמָה' שלו, כלומר לפי כל פעולותיו של האדם בגלגוליו הקודמים, תתגלגל נשמתו למחזור חייו הבא. אם קלקל במעשים רעים, ובכללם גם התנהגות רעה כלפי האלים השונים - גרם לעצמו קארמה רעה, וייוולד בקסטה נמוכה יותר או אף בגוף של בעל חיים או צומח או דומם. ואם עשה מעשים טובים וכיבד את האלים שמבטאים את הכוחות השונים שבעולם, הרי שהקארמה שלו טובה והוא ייוולד למשפחה מקסטה גבוהה יותר. לפי זה אין לאדם להתלונן על מעמדו, הואיל והוא נולד לקסטה שלו על פי מעשיו בגלגוליו הקודמים.

לפיכך תיקונו של האדם תלוי בהשלמתו עם גורלו ועם כוחות הטבע והאלים השונים, כולל הרעים, ובתוך מסגרת זו עליו להשתדל לנהוג כראוי. אומנם יש מידה רבה של אמת בהכרה זו שגורלו של האדם מוכתב מלידה, שכן הרקע המשפחתי, הרקע החברתי וכן הרקע הגנטי של האדם משפיעים מאוד על גורלו, ויש יתרון בכך שאדם משלים עם גורלו ולא מנסה להגיע למעמד שמעבר ליכולת השגתו. לא זו בלבד אלא שבתפיסה ההינדית אדם גם יכול לבחור לשנות את מעמדו באופן משמעותי, אלא שזה יתרחש בגלגול הבא, בזכות השלמתו עם גורלו בגלגול הנוכחי ועשיית המיטב שביכולתו.

עמדת היהדות

לעומת זאת ביהדות, מצד אחד אכן מוסכם שכל מה שנפל בגורלו של האדם בעת לידתו הוא בהשגחה פרטית מאת ה', אולם תכליתו להתעלות ולהתקדם ככל האפשר בחייו הנוכחיים עלי אדמות, שכן האמונה בה' האין־סופי מדרבנת את האדם להתעלות תמיד עד אין קץ. לכן ביהדות אפילו ממזר, שמוצאו פגום עד כדי כך שאסור לו להתחתן עם יהודייה רגילה, יכול לעסוק בתורה ולהגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר מכהן גדול. כיוצא בזה לגבי העני, אף שמצווה לגמול עימו חסד ולקיימו בכבוד, התכלית היא להוציאו ממעגל העוני ולהעמידו על רגליו. לכן ישנה מצווה על כל קהילה להעניק לכל ילדי הקהילה, כולל העניים, חינוך מלא לתורה, לדרך ארץ ולמעשים טובים, כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם. לא זו בלבד, אלא שהורו חכמים: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פא, א). דווקא החיסרון והמצוקה יכולים להניע את האדם לצמיחה גדולה.

וזה אחד היסודות המרכזיים שאנו לומדים בפסח.

בחג הפסח הבא עלינו לטובה, נחזור וניזכר שכולנו היינו עבדים במצרים, שפלים מבני הקסטה הנמוכה ביותר, ובאהבת ה' לאבותינו ולנו בחר בנו והציע לנו להיות עמו, ואנחנו הסכמנו והפכנו להיות עמו של ה', ומאז אנחנו מבשרים את דברו וברכתו לעולם.

לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il