לפני כשבוע הוציא הזמר והיוצר עידן רייכל שיר חדש, "ארץ" שמו, ובו הוא נוגע ברגישותו האופיינית, במציאות החיים פה במדינה על פניה השונים: "ארץ זבת חלב ודבש וחדשות, ארץ יום שקט יום קרב, היפסטר ורב חולות וזהב. ועוד מבראשית הופכים כל כאב לשיר אבל אהבה נפשי גם כשקשה עוד יהיו חיים" (מילים: עידן רייכל, אור מילשטוק, עמרי קסטן; לחן: אור מילשטוק, עמרי קסטן). ואלה מילות הפזמון החוזר: "אחרי כל הימים הרעים, עוד נתרכך אחרי כל הקשיים, במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה, עוד יהיו חיים, עוד נחבר שוב את כל הקרעים, זמן ירפא לנו את הפצעים, במדבר גם אם ייקח ארבעים שנה, עוד יהיו חיים". השיר מסתיים במשפט המצמרר: "ארץ הותר לפרסום דקת דומייה ניפול ונקום". אפשר להתבונן הרבה בשיר הזה ובמילותיו, אבל בחרתי הפעם דווקא להתבונן בריאיון שנערך עם רייכל בגלי צה"ל, לרגל צאת השיר. אפשר ללמוד הרבה מהריאיון הזה ומהמסרים שבוקעים ממנו. מראיין א: ארבעים שנה? זה הזמן שייקח לנו, מטפורית, הרבה מאוד זמן, להתחבר מחדש? מראיין ב: תשמע, הוא ריאלי. המצב קשה... כולנו עם הראש באדמה ובאמת לא יודעים כל כך איך נצא מזה... עידן רייכל: לא, אנחנו לא עם הראש באדמה, אנחנו עם הראש קדימה. ואתמול חשבתי על המילים של "התקווה"... אנחנו רגילים לשיר את התקווה אבל לא לתת את הדעת על המילים. שבעצם צריכים שני דברים: "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה". יש איזו נפש יהודי הומייה ושהעין מכוונת לציון. זה כל הדברים שצריך. רק כוונה ואיזושהי פעימה... כבר הקטע הזה הוא בבחינת לימוד גדול, להבדל בין הלך הרוח של המראיינים להלך הרוח שמבקש להביא עידן רייכל. הראש קדימה, נפש יהודי הומייה, עין לציון צופייה. עוד לא אבדה תקוותנו. הפיל שבחדר בחלק הבא של הריאיון, רייכל מסביר במה ראוי לעסוק, בלי לברוח, ואם משהו מהותי השתנה בזמן הזה בנוגע לפילוגים ומחלוקות: מראיין: מה מונע את זה עכשיו? למה אנחנו ככה? אני רואה שזה מעסיק אותך, כי כתבת על זה שיר. שיר יפה מאוד, אגב. עידן רייכל: במה אני מתעסק? בוודאי, רק בזה אני מתעסק. אני חושב שפסקול חיינו צריך להתעסק רק בזה, אומנם אנחנו רואים פה ושם ניצוצות של אסקפיזם כזה או אחר, אבל כן, זה כל מה שמעסיק אותנו עכשיו. מראיין: ניסית גם לנבור בינך לבין עצמך במחשבה האישית, הפנימית שלך, למה הגענו עד הלום? הרי... בארבע חמש שנים האחרונות התדרדרנו כל כך למקום החברתי שאתה מדבר עליו בשיר הזה. מה קרה בשנים האלה, אתה יודע לענות? עידן רייכל: אני חושב שתמיד היו קיטובים כאלה ואחרים. אני פשוט חושב שבגלל סיפור הרשתות החברתיות והזמינות של המידע וגם היכולת של כל אחד להביע את דעתו, ולא להשתמש באופציה שקיימת, של לסתום לפעמים... מראיין: אבל יש עוד משהו. יש פיל בחדר. זה "כן ביבי–לא ביבי". עידן רייכל: אי הסכמות היו וקיטובים היו. וגם היו סלוגנים מה"צ'חצ'חים" ועד "דודו טופז" (במלרע, כפי שבגין הגה באותו נאום מפורסם מכ"ה בסיוון ה'תשמ"א, 27 ביוני 1981) של בגין, ועד רצח רבין... מראיין א: אתה אומר, היו נקודות שפל והתרוממנו מהם. אפשר לסכם את הקטע הזה במשפט: הפיל שבחדר הוא לא "כן ביבי או לא ביבי", אלא כן סותמים את הפה או לא סותמים את הפה... ארץ דקת דומייה בקטע הבא מגדיר רייכל בצורה מיוחדת את מה שהוא מכנה הדנ"א של החברה הישראלית: מראיין ב: אני חייב לומר לך עידן, אנחנו שמענו את הפזמון החוזר, "אחרי כל הימים הרעים", השיר מסתיים בפזמון החוזר ובשורה שאתה אומר רק בסוף: "ארץ הותר לפרסום, דקת דומייה, ניפול ונקום". יכול להיות שבעצם כאן, כל עוד אנחנו כמו שאתה מכנה "ארץ הותר לפרסום ודקת דומייה" יהיה קשה להשתקם. זאת אומרת, המלחמה צריכה להסתיים כדי שזה יתחיל? עידן רייכל: "תראה, לכל דבר יש דנ"א, לכל חומר יש גנים, לכל שיר יש דנ"א, ולכל אומה יש דנ"א. הדנ"א של החברה הישראלית הוא דקת דומייה. לשם מצטמצם, בשתי דקות דומיה, ב־11:00 בבוקר ביום הזיכרון, כל הדנ"א של החברה הישראלית. כל המקום שלנו, כל התקומה. שמה אנחנו שותקים. שמה אנחנו לא מדברים. שם אנחנו מתייחדים עם זכרם. שם אנחנו מבינים למה אנחנו נמצאים כאן. זאת השורה בסופו של דבר, בהותר לפרסום שמכה בנו, שכולנו עוצרים את הנשימה, שם פתאום רגע עוצרים. שמה משתמשים באופציה הקיימת, להחריש, ולפעמים לא לדבר. אז אני חושב שתמיד היו ויכוחים ותמיד היו אי הסכמות, אבל הכול עכשיו על "ספידים", כי כל אחד יכול להגיד כל דבר, וכל אחד יכול לדבר ולזעוף ולהגיד, וזה משהו מקטב... ההגדרה הזאת של הדנ"א של החברה הישראלית בדקת הדומייה הזאת של יום הזיכרון, שבה כולנו שותקים ומבינים למה אנחנו כאן, היא הגדרה מכוננת בעיניי. הרב שג"ר אמר פעם שיום הזיכרון הוא הנשמה של יום העצמאות. ואם כך, אז אולי הנשמה של יום הזיכרון היא אותה דממה דקה, בת שתי דקות. "ארץ הותר לפרסום, דקת דומייה, ניפול ונקום". לרפא את הלב בקטע הבא של הריאיון, מציע רייכל שינוי כיוון תודעתי לשיפור האקלים החברתי במדינה: מראיין: מה ישתנה בעוד כמה שנים כשנהיה במקום אחר? הרשתות החברתיות כאן והן תישארנה... איפה אתה רואה את נקודת התפנית? עידן רייכל: אספר לך סיפור: לפני עשרים שנה הייתי בשבעה של אהוד מנור. ופתאום היה רגע שתיקי דיין נכנסת והיא אומרת לעפרה האלמנה: "עפרה, מה קרה לו?" אז עפרה אומרת: "היו לו בעיות עם הלב". ותיקי אומרת לה: "והוא לא בדק?" ועפרה אומרת: "הוא לא בדק". ותיקי אומרת: "מה זאת אומרת הוא לא בדק? הוא ברשות עצמו?! הוא של כולם!" כלומר, לא הייתה לו האופציה לא לבדוק את הלב של האבא של הילדים שלו, של בעלה של אשתו, לא הייתה לו האופציה. ההבנה תתחדד כשנבין שאנחנו לא ברשות עצמנו. ושיש לנו אחריות כללית... עוד הגדרה כל כך מדויקת: הלב הוא הלב של כולנו. ואין לנו את הפריבילגיה לא לדאוג לבריאות הלב הזה. שאלות כמו: מה מבריא את הלב שלנו? ומה גורם לו לחלות? הן שאלות מפתח בהבנת הצעדים לריפויו של הלב. אבל רייכל לא מסתפק בכך ומציע בשלב הבא של הריאיון גם עצה מעשית לריפוי הלב. מה אתה שם בפרונט מראיין: אני רוצה להוסיף שראינו מופעים מאז שהתחילה המלחמה הזאת, של אנשים שמסתכלים פנימה, שמשנים משהו בתפיסה שלהם, בדרך שבה הם מסתכלים, אבל נדמה שיש בכל פעם מיעוט קולני מאוד שמצליח לשבור, חלקו נמצא אפילו בשלטון, ומצליח לשבור את המופעים האלה. עידן רייכל: תראה, גם אתם בסופו של דבר בוחרים את מה להגביר. יש לכם שעתיים שידור שבסופו של דבר מאוד משמעותיות. אתה יכול להחליט מה אתה שם בפרונט. אתמול אני הייתי באחד מהביקורים בתל השומר. יש 15,000 פצועים, למי שפספס את המספר העצום של פצועי המלחמה. תעשו לכם איזה מנהג כזה, פעם בשבוע, תעלו לשידור את אחד המתנדבים משם. אתה רואה שם את עם ישראל במיטבו. עם ישראל השקט יחסית. אבל במיטבו. משמה מגיעה התקווה. מהערבות ההדדית הזו של אנשים שבאים לשם. ויש שם אימא אחת שבאה ומכינה חביתות כל בוקר לחיילים. היא אומרת, אני חושבת שהחיילים צריכים חביתה של אימא. מין פרויקט כזה מוזר, ונורא מחמם לב. היא קונה ביצים ובאה, ועושה חביתות לכולם. נורא יפה. אולי זה תמים, אבל זה נורא יפה. בכל שעות השידור שלכם, תעשו פינה קבועה, שתי דקות... מראיין: יודע מה, זרקת לנו את החכה... נקודת המבט העמוקה שבוקעת מתוך הריאיון הזה, ששמה בפרונט את מה שמאחד ומחבר בינינו, הזכירה לי את פירושו המכונן והמרגש של רבנו "אור החיים" הקדוש לפסוק בסיום פרשת פקודי: " וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (שמות לט, לב): "כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות (חיבור כל הפרטים בעם ישראל לכלל אחד) בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה..." הכללת כל עם ישראל בעשייה בלשון הפסוק, רומזת לכך שכולנו בעומק גוף אחד, וכל אחד משלים את מה שהאחר מחסר. מנקודת המבט הזאת "עוד נחבר שוב את כל הקרעים. זמן ירפא לנו את הפצעים". וכמו מבראשית, נהפוך כל כאב לשיר.
