לאחרונה התחוללה סערה בעקבות חילופי דברים קשים בין הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, לשר הביטחון, סביב חקירתו במצ"ח של תת-אלוף (מיל') אורן סולומון. סולומון שימש כחוקר חיצוני של תפקוד אוגדת עזה במלחמה האחרונה, אך לא הורשה לבחון את התנהלות הדרג הבכיר – הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום ומפקדים נוספים – שהיו מעורבים ישירות באירועים הקשים שאירעו בעוטף עזה, ושקולם לא נשמע בשעות הקריטיות של הלחימה. הרמטכ"ל זמיר הביע תמיכה בהחלטת הפרקליטות הצבאית לחקור את סולומון, וטען כי החקירה אינה נוגעת לגבולות סמכותו בתחקיר, אלא לעבירות חמורות של הדלפת מידע סודי. מנגד, מתעוררת תהייה ציבורית רחבה: מדוע לא נפתחה חקירה מקבילה כלפי הדרגים הבכירים שעמדו מאחורי הכשלים שנחשפו? במכתב ששלח לראש הממשלה ולשר הביטחון, האשים סולומון את הדרג הפיקודי הבכיר, ובראשו הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, בניסיון לטיוח התחקירים, העלמת מסמכים, בידוד גורמים מעורבים ועריכת מסמכים בדיעבד. לדבריו, מדובר ב"מערכת משומנת של שימוש לרעה בכוח וסמכות, שנועדה להעלים אותי ולמנוע את פרסום ממצאי התחקיר". במילים אחרות, נטען כי הפרקליטות הצבאית פועלת באכיפה סלקטיבית, המגנה על בכירים ונמנעת מהטלת אחריות כלפיהם – למרות שהם אמורים לשמש דוגמה אישית, לנהוג ביושרה ולשאת באחריות. הרמטכ"ל הנכנס, אייל זמיר, ניצב בפני מבחן מנהיגות מהותי כבר בתחילת כהונתו. אם לא יעמוד על עקרון השוויון בפני החוק, תיפגע אמינות המערכת כולה – כלפי מפקדים, חיילים והציבור הרחב. כפי שנאמר: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו אזובי הקיר?"
