אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן' הפרשה המסיימת את ספר שמות, הינה פרשה ללא מצוות, אבל יש בה לקח מוסרי גדול לנבחרי הציבור ולא פחות מכך לציבור עצמו. משה-רבנו היה כדברי שלמה במשלי 'אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת'. [כח,כ]. אך אף על פי שנאמן היה על הקב"ה ונאמן היה על כל ישראל שקבלוהו עליהם להיות נאמן אפילו ביחיד, לא נמנע משה מלתת חשבון על מעשיו. ולא עוד אלא שהחשבון לא נעשה על ידו, אלא ביד איתמר בן אהרן הכהן. הפרשה פותחת אפוא בדין וחשבון שנותן משה רבנו על השימוש בתרומות עם ישראל לבניית המשכן וכליו. וכפי שאומר רש"י: בפרשה זו נמנה כל משקל נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודתו. אכן ראוי לעוסקים בכספי ציבור למסור דין וחשבון, אך לא מעט תמיהות עולות כאן. ראשית על משה-רבנו מעיד הקב"ה '... עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא', אם כן מדוע אדם ברמת נאמנות כה גבוהה שאין שני לה, לא זוכה לאמון הציבור, ומדוע נכון שייתן דין וחשבון לבשר ודם? יתר על כן, אם כבר נותן דין וחשבון, היה ראוי שמשה לא יסתפק ברישום ההוצאות, היה נכון לציין גם מה היו סך ההכנסות. ועוד קשה, מדוע החשבון חלקי לזהב, לכסף ולנחושת ולא לשאר הרכיבים מהם נעשו יריעות המשכן ובגדי הכוהנים? ובאשר לזהב, מדוע כלל לא נאמר בדין וחשבון מה עשו עמו? ואם לא די בכך, הרי בהפטרה מצינו, שמשנעשה בדק הבית בימי יהואש, כלל לא בדקו בגזברי המלך ולא דרשו מהם דין וחשבון, ככתוב במלכים ב, 'וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים ' [יב,טז], אז משה רבנו לא כל שכן? זאת ועוד, לא פחות משמונה-עשרה פעם נאמר בפרשה, 'כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה', במה אפוא חשדו בו? לגבי אי מדידת שאר החומרים, כתכלת והארגמן, טוען אמו"ר ע"ה, שיתכן לומר שהם פשוט לא ברי משקל כשלש המתכות, זהב, כסף ונחושת, ולכן לא נמדדו. אך נותרו על כנן כל יתר שאלותינו, ובראשן, הרי לא מדובר בגזבר מן השורה, מדובר במשה-רבנו, מושיעם של ישראל, אדון כל הנביאים, ככתוב 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים', [דברים לד,י]. משה אף מסר נפשו על ישראל, עד כדי כך שכדברי הגמרא בברכות, תפס משה לקב"ה, כאדם שהוא תופס חברו בבגדו, ואמר לפניו: 'רבש"ע, איני מניחך עד שתמחול ותסלח להם!'. [לב.]. או כנאמר במדרש-רבה דברים, שמשה-רבנו כסנגורם האולטימטיבי של ישראל, אמר לקב"ה: 'אפילו אתה עוקר שמים וארץ, לישראל אי אתה יכול לעקור, שהרי נשבעת להם!' [ג,טו]. וכן אמר לקב"ה: 'ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק ציפורנו של אחד מהם' [ז,י]. ובכל זאת היו שחשדו בו. בכל דור ודור, עוד מימי אברהם-אבינו, צצים ליצני הדור, ובכוחה של ליצנות רעשנית דוחים מאה תוכחות ומאה אמיתויות, כשהם מנסים למכור לציבור פגמים כביכול בעומדים בראש העם. אולם כאן, סביר להניח שהחושדים היו אלה ה'ערב-רב'. כפויי טובה, שהרי על פי הזוהר [ח"ב קצא] משה הוא זה שקיבלם לעם-ישראל אחר ויכוח עם בורא-עולם. הקב"ה אמר למשה לא לקבלם לעם-ישראל, אך משה התעקש ואמר: 'כיון שראו גבורותיך, רוצים הם להתגייר, יראו גבורתך בכל יום וידעו שאין אלוקים זולתך, וקבלם משה. ועתה הם אלה המעיזים לחשוד בו. חמשה מיני 'ערב-רב' יש בישראל, והגר"א, הגאון מוילנה, מסביר את מהותם של חמשה סוגים אלו: א. בעלי מחלוקת ולשון הרע. ב. בעלי תאוה. ג. הצבועים שאין תוכם כברם. ד. הרודפים אחר הכבוד לעשות להם שם. ה. הרודפים אחר הממון. ובעלי מחלוקת הם הגרועים מכולם... ואין בן-דוד בא, עד שיכלו הם מן העולם [אבן שלמה, פרק יא, אות ח]. ובביאורו לתיקוני זוהר-חדש, הוסיף, שנשמות ה'ערב-רב' הם העשירים הגאוותנים שבעם, הרודפים אחרי התאוות והמזלזלים בתלמידי חכמים. לכאורה, יפה היה מצד משה-רבנו, שלפנים משורת הדין, חפץ ליתן דין וחשבון, שהרי בכספי ציבור עסקינן. אך ברור הדבר שאסור היה לצבור לחשוד בו, שהרי הגמרא בשבת אומרת, שהחושד בכשרים לוקה בגופו [צז.]. רבי עובדיה מברטנורא [אבות א, ו] מצמצם כלל זה ואומר, שהוא חל רק על אנשים כשרים וכי רק ברשעים מותר לחשוד. אך מי לנו יותר כשר ממשה-רבנו? כמו כן כותב הרמב"ם שם בפירושו למשנה, שאם אדם ידוע כאדם צדיק, אפילו אם רואים מעשה שדי ברור שהוא מעשה לא טוב, צריך לפרש אותו לכף זכות, ועל החושד בו אמרו חכמינו, שהחושד בכשרים לוקה. ואולם, בעל תפארת-ישראל בכללי שבת [לד, אות ג] כתב שהאיסור הוא רק כשחושד באדם, כשאין רגלים לדבר שחטא, אבל אם יש רגלים לדבר, מותר גם מותר לחשוד. אבל משה-רבנו הרי נשמר מכל משמר בהתנהגותו עם כל אחד מישראל, ככתוב בבמדבר: 'וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה': אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם' [טז,טו]. אך אין חדש תחת השמש, ליצני הדור בשלהם, החלו בתיק האלף... רכלו ואמרו: 'אדם ששולט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר'?! ולא עוד אלא שקפצו כמוצאי שלל רב, כשמשה הגיע בדין-וחשבון שנתן ל'סעיף כח', לפסוק כח, 'וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם...' עליו אומר המדרש, עד שהוא יושב ומחשב, שכח משה מה עשה באלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל. התחיל יושב ומתמיה. אמר, עכשיו ישראל מוציאים ידיהם לומר 'משה נטלם'... אלא שהאיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים'. [שמות רבה נא,ד]. ומוסיף הרב פנחס וולף ע"ה, בספרו דיוקים, שדווקא את אותם ווים לעמודים, את אותם הכוחות הבלתי חשובים לכאורה, אך בפועל הם המחזיקים ומאחדים בפעילותם הצנועה את המקדש כולו, דווקא אותם שכח משה. משהבינו ישראל שהחשבון ללא דופי, וכי הכסף שימש לאותם ווים המאחדים את המקדש, או אז התאחדו כל ישראל ונתפייסו ונחה דעתם. אגב, מעניין הדבר שכלל זה של 'החושד בכשרים לוקה בגופו' נלמד דווקא ממשה-רבנו עצמו, בסרבו לצאת לשליחותו להוצאת בני-ישראל ממצרים, חשד בהם שלא יאמינו לו, ולכן לקה בצרעת. זאת למרות שחשד בבני-ישראל שהיו במדרגה מאוד נמוכה, במ"ט שערי טומאה, והיה אפוא לכאורה מותר לחשוד בהם, אלא שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה. במקדש אשר בנה שלמה, שהיקפו וכמות הכספים ושאר החומרים שבהם נבנה, היו לעין ערוך רבים מהחומרים בהם נבנה המשכן, חומרי המשכן היו דבר מועט מאוד בערכם ובכמותם ביחס לעושר שהיה בבית-המקדש ראשון, ובכל זאת, על כל אלה שלמה לא נותן כלל דין וחשבון. גם היקף העבודה היה עצום ורב, שהגם שנעזר בחירם מלך צור, הרי הטיל מס, גייס שלשים אלף איש למלאכה, ועוד שבעים אלף כסבלים מלבד שמונים אלף חוצבים, ועוד שלשת אלפים ושלש מאות שוטרים שרדו בעם העושים במלאכה. יתר על כן, זהו שלמה המלך שאמר במשלי ' טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' - מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ' [טו, טז ]. ומסביר רבנו בחיי, ששלמה הזהיר בפסוקים אלה מפני הגזל, כי עוון הגזל קשה מכל שאר העוונות. וכן דרשו רז"ל: סאה מלאה עוונות אין מקטרג מכולם יותר מהגזל, ולראיה, דור המבול, לא נחתם גזר דינם, אלא על הגזל, שנאמר: [בראשית ו] 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם...' ובנוסף אם חלילה אינו מחזיר הגזל, אין לו מחילה עולמית ועל כן היא עברה חמורה מכל השאר. יתכן לומר, ששלמה המלך פעל מתוקף מלכותו, ואינו דומה סמכות המלך לסמכות נביא, גם לא נביא הנביאים כמשה רבנו. ב 1,775 הכסף שנעלם לרגע, חשדו גם חשדו, ובס"ד כאמור נמצא גם נמצא, ונתפייסו. אבל עם זאת, באשר לזהב התביישו לחשוד, כי הזהב בא לכפר על חטא עגל-הזהב. אומר המדרש, שאת אותה דרישה לדין-וחשבון, יש הדורשים לגנאי ויש הדורשים לשבח. אלה הדורשים לגנאי היו מועטים ורעשנים, וכבר אמרנום. אך יש הדורשים לשבח. משירד משה עם הלוחות מהר-סיני, למחרת יום-הכיפורים ביקש מבני-ישראל לתרום למלאכת המשכן, זהב וכסף ונחושת וכו'. לגבי הכסף והנחושת נחה דעתם, אבל לגבי הבקשה לזהב, בושו ונכלמו, שהרי את מרבית זהבם נתנו לעגל-הזהב, וכבר שרף אותו משה וטחן אותו וזרה אותו על פני המים ואיננו... ורק מעט זהב נותר בעם. כאן חששו מאוד וביקשו לדעת האם המעט הספיק לכל המלאכה המרובה. נכלמו ונצטערו צער גדול על מיעוט יכולתם. לפיכך חס עליהם הקב"ה, ורק את הזהב אשר הביאו , פרט לפניהם ונכתב בספר-התורה, אבל את אשר נעשה בזהב וכמה היה, לא פרט הכתוב. ואכן בדרך הטבע אכן לא היה די בכמות המזערית לכל מלאכת המשכן, אלא שהייתה ברכה בזהב שיתרבה לפי הצורך. או אז, נתנו ישראל שבח והודיה לבורא עולם, שמילא חסרונם, והסיר בושתם. 1,700 קילו זהב בלבד הביאו, ובו שרתה הברכה, והזהב הספיק גם הספיק. את הפער האדיר, החזירו ישראל במקדש ראשון ושני, ובעז"ה, חזק חזק ונתחזק ונשיבו כולנו במהרה במקדש עולמים. כותב הרמ"א בשו"ע חו"מ [לז,כב] שטובי הקהל, הממונים לעסוק בצרכי רבים, הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה. ובמילים אחרות, 'איש ציבור צריך שיהיה נקי כפיים ובר-לבב, אך תנו לו לעבוד, ומי שחלילה סרח, 'תלוהו' בכיכר העיר..., כי ה'אולטרה פיקוח', בולם כל עשיה. נמצאנו למדים מפרשתנו, שהעוסקים בצרכי ציבור, חזקה שעוסקים הם באמונה. אין לחשוד בהם והקב"ה ישלם שכרם, וכנפסק בשו"ע יורה-דעה, אין מחשבים עם גזברי הקדש מה עשו בכספי ציבור, שכן חזקה עליהם ש'באמונה הם עושים' [רנז, ב]. אבל מצידם, מצד הגזברים, מצד העוסקים בכספי-ציבור, רצוי גם רצוי שיתנו מעצמם דין-וחשבון, בחינת 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל' [במדבר לב,כב]. כמו משה-רבנו, וכמו גם אצל יואש שהגזברים מעצמם צרו ומנו את הכסף [מלכים ב יב,יא]. כך גם גבאי צדקה גובים בשניים. וכך גם כהן היה נכנס ללישכה עם בגד ללא כיסים, כדי שלא יחשדו בו. נקיות ציבורית ראוי שתראה ותהא שקופה מצד נבחרי הציבור, אך מאידך על הציבור לתת אמון מלא בהם, אלא אם חלילה יש רגליים לדבר. חודש טוב.
