כאשר אנחנו פועלים בשליחותו של הקדוש ברוך הוא ומנסים לעשות טוב בעולם, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו רק בני אדם ובסופו של דבר כל מה שאנחנו עושים תלוי ברצון השם. בפרשה אנחנו רואים את זה בשתי נקודות: האחת, עולה מדברי המדרש על הקמת המשכן, והשניה עולה מפשט הכתובים, לאורך כל הפרשה כולה. על הפסוק "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" מביא רש"י מדרש תנחומא, המסביר שבצלאל ואהליאב פשוט לא הצליחו להקים את המשכן. לכן הם הביאו את המשכן אל משה, והקב"ה אמר למשה: "אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו". כך הקרשים נעמדו, ורק כך אפשר היה להעמיד את המשכן. באופן זה, מסביר המדרש את הפסוק (שם מ, יז) "'הוּקַם הַמִּשְׁכָּן' – הוקם מאליו". אחרי כל המלאכה של הכנת הקרשים והיריעות, ובניית כלי המשכן, עדיין נדרשת סייעתא דשמיא להקמת המשכן, עזרה אלוקית בפעולת ההקמה עצמה. המציאות הזו מלמדת אותנו קצת את המקום שלנו בעשיה בעולם הזה, כדברי הפסוק בתהילים (קכז, א) "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". וגם על דרך הפשט, הפרשה כולה מלאה בזה. כי כשאנחנו אומרים 19 פעמים בפרשה, "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" – ביטויים אלו חוזרים שוב ושוב עם שינויים קלים. מדוע יש לחזור על ביטויים אלו בנוגע לכל כלי וכלי? למה לא מסתפקים בתיאור הכללי בתחילת הפרשה שבצלאל עשה כל אשר ציווה השם?! ההסבר לכך הוא ששלחנו את בצלאל למלאכה מאוד עמוקה שדורשת חוכמת לב. הרי בצלאל נדרש להביא אל מעשה המשכם וכליו את היכולות המיוחדות שלו, וכך נדרשו גם אהליאב וכל חכמי הלב. מעורבות עמוקה זו עלולה ליצור תחושה שהיצירה נובעת מן האדם, מבצלאל ואהליאב ועצמם ומחבריהם חכמי הלב. אבל לא, כל המלאכה היא "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". כולם פועלים בתוך המסגרת שהקדוש ברוך הוא נתן להם, באותו חופש פעולה שיש לכל חכם לב לעשות כהבנתו, אבל במסגרת שהקדוש ברוך הוא נתן להם. לכן צריך לומר על כל כלי וכלי שהוא נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", וגם לתאר את מלאכת ההקמה עצמה, ואת הצבתו של כל כלי במקומו במילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". אנו עוסקים במציאות שבה אדם עומד לפני השם ואומר: 'נתת לי כוחות. המעשים שלי הם אלה שיקבעו האם דבר השם יופיע בעולם יותר או פחות, האם תשרה שכינה בישראל' - לא רק במשכן עצמו, אלא בכל אחד ואחד מאיתנו, כפי שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). היכולת הזו, והעמדה הרוחנית הזו עלולה לתת לאדם תחושה של כוח וגאווה. אבל זו תחושה מוטעית, שהרי בסופו של דבר השראת השכינה תלויה ברצון השם. מצד שני, איננו מעוניינים להקטין את האדם. באמת יש משמעות גדולה לעשייתו של האדם. הוא מסוגל לדברים גדולים, ולפעול טוב בשם ה', ומכוח זה העולם נעשה מתוקן יותר ודבר ה' שוכן בעולם. לכן כתוב בספר קהלת (ה, א): "כִּי הָאלוקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". נדרשת ענווה בעמידה לפני ה'. האמת היא שגם בשיח בינינו, כשאנחנו רוצים להביא את דבר השם לעולם, וכל אחד מאיתנו בטוח שהוא יודע איך לומדים תורה ואיך לא לומדים תורה, איך עושים טוב למערכת המשפט ואיך לא עושים טוב למערכת המשפט - גם שם חשובה הענווה. כולם מבקשים טוב, כולם מבקשים לפעול נכון, להביא את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית ואת תורת ישראל למקום הראוי לה: להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) ו"לתקן עולם במלכות ש-ד-י". יש מחלוקות איך מיישמים את זה, אבל צריך לבוא אליהם בענווה. אנחנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא שילווה אותנו בכל דרכינו, כמו שמסתיימת הפרשה: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". זה לא רק במשכן, זה בכל מסע ומסע של עם ישראל. כל תחנה מחייבת נוכחות אלוקית, וזקוקה לרצון השם שילווה אותנו בתהליך הזה. אנחנו קוראים לקדוש ברוך הוא שיראה כמה אנחנו מתאמצים. גם הוויכוחים האלה, גם הדיונים הפנימיים הקשים האלה הם מתוך הרצון שלנו להביא את הטוב לישראל ולעולם. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו. אין לנו היום משה רבנו שיגיד לנו בדיוק מה ציווה השם את משה. אבל יש לנו תורה שכתב ותורה שבעל פה, וגדולי תורה, ואנשי עשייה, ואנחנו מאמינים ומקווים, שהקדוש ברוך הוא יאיר את דרכנו להוביל את עם ישראל בדרך הנכונה והראויה לו. וכך הענן יופיע עלינו בכל דרכינו ואורחותינו, כאמור "בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
