בעבר חיו המתיישבים הצרפתים באלג'יר בתחושת ביטחון מוחלט. ממשלה אוהדת של "אנשי ההתיישבות" שלטה בפריז, והתחושה הרווחת הייתה שאין כוח שיוכל לעקור אותם מביתם.
שנים ספורות לאחר מכן, הם נאלצו להימלט חזרה לצרפת, מותירים מאחור את חייהם, רכושם וזיכרונותיהם.
סיפורם המטלטל ראוי לעיון גם בישראל של ימינו. יש מי שסבורים כי ממשלה המורכבת מימין מלא תבטיח את עתיד ההתיישבות ביהודה ושומרון. אך ייתכן כי דווקא מדיניות כוחנית, המערערת את יסודות הדמוקרטיה ומרחיקה חלקים נרחבים בציבור היהודי – בעיקר אלו הנושאים בנטל הביטחוני – תערער את יכולתה של מדינת ישראל להגן על ההתיישבות בטווח הארוך.
מפעל ההתנחלויות נשען, הלכה למעשה, על מוכנותו של צה"ל להגן עליו. כל עוד כלל אזרחי המדינה רואים בצבא מוסד ממלכתי לגיטימי, נמשכת ההגנה. אך אם תתחזק תחושת הניכור של הציבור הליברלי, החילוני והמרכזי – ייפגע המרקם האנושי שעליו נשען צה"ל. לא ניתן להחזיק בהתיישבות תוך פטור מגיוס למגזרים שלמים, והפקרת השירות בידי ציבור אחד בלבד.
מי שרוצה לשמר את ההתיישבות, צריך לשאוף לחברה מלוכדת, ממלכתית ודמוקרטית – לא למדינה שמעדיפה מגזריות וכוח פוליטי רגעי על פני אחדות לאומית וערבות הדדית. אחרת, הסכנה הגדולה ביותר למפעל ההתיישבות לא תבוא מן החוץ – אלא מתוכנו פנימה.
הכותב הוא פרופ׳ יזהר אופלטקה, אוניברסיטת תל אביב
