החלטתה של השרה לשיוויון חברתי מאי גולן לעצור את העברת הכספים מתוכנית החומש לחברה הערבית, כל עוד לא הוקם מנגנון פיקוח ובקרה העוקב אחר יעדי הכספים, היא אחת ההחלטות הכי נכונות והכי נבונות שהחליט מישהו משרי הממשלה הנוכחית. שום גורם ממשלתי או פרטי לא יכול להעביר תקציבים בסכומים גבוהים בלי שהוא יודע בוודאות להיכן יגיע כל שקל ואיזה שימוש ייעשה בו. צודקת השרה גולן בסירובה להעביר את הכספים עד אשר יהיה פירוט מדויק לאן הם מיועדים ויוקם מנגנון פיקוח עבורם. לא מפתיע שהמגזר הערבי הסתער בחמת זעם ובציפורניים שלופות על ההחלטה. כי זה בדיוק מה שהם לא רוצים שיקרה: שיהיה פיקוח על הכספים. בכל התגובות נגד ההחלטה, איש לא טען שיש פיקוח על הכספים. כולם דיברו על הפגיעה באוכלוסיה הערבית, אבל אף אחד מהם לא התחייב שהכסף אכן יופנה למטרות הנכונות. ידיעות אחרונות ואתר YNET התגייסו, כמה לא מפתיע, לצד הטענה הערבית. בידיעה של הכתב חסן שעלאן נכתב כי "גולן טוענת כי יש להקים "מנגנון פיקוח" על הכספים". לא, חסן, לא "מנגנון פיקוח" אלא מנגנון פיקוח! אמיתי, כמו שצריך, בלי מרכאות. בממשלת בנט, כשאיילת שקד כשרת הפנים העבירה תקציבים לרשויות הערביות, היא בנתה לראשונה מנגנון פיקוח לכספים של משרד הפנים. התנהלות מוזרה, בלשון המעטה, היתה גם לראש השב"כ רונן בר שפנה לשר התרבות והספורט מיקי זוהר וביקש כי יוביל מהלך שבמסגרתו תועבר האחריות על תוכנית החומש המרכזת את תקציבי החברה הערבית ממשרדה של השרה גולן למשרד שבראשו הוא עומד. לפי מקור במערכת הביטחון, לשר זוהר הוסבר כי "העברת הכסף לחברה הערבית תסייע בהרגעת הרוחות ברחוב הערבי בזמן המלחמה, ובכך ימנעו אירועי התקוממות הדומים לאלו שפרצו בתקופת מבצע שומר החומות". נשמע מוכר? הרי זה בדיוק היה הנימוק של השב"כ, תחת אותו ראש שב"כ בשנים שלפני טבח שמחת תורה, למה צריך לפטם את החמאס ברצועה בכסף מקטאר. האמונה שאפשר לקנות שקט בכסף היתה אחד מיסודות הקונספציה שקדמה לטבח, בצד תפיסת 'החמאס מורתע'. בשב"כ לא הפיקו לקחים? ראשיו עוד לא למדו את יסודות המנטליות הערבית הרצחנית? מספיק לראות את הרציחות במגזר הערבי כדי להבין את האופי של החברה הזו, אם מישהו עוד מופתע מכך. נלעגת יותר היתה תגובת מנכ"ל הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות , אמיר בשאראת שתקף גם את השרה גולן אבל גם את ראש השב"כ, בטענה כי "תיוג החברה הערבית כפצצה מתקתקת על-ידי שב"כ הוא מסוכן אף יותר". קצת מגוחך להגיד את זה שבוע אחרי שערבי ישראלי, כארם ג'בארין מזלפה, רצח את משה הורן בירי בצומת תשבי. אדם נוסף נפצע מדקירה, ובנשקו השתמש ג'בארין כדי לרצוח. זה לא היה המקרה הראשון. נביא את הדוגמאות רק מהשנה וחצי האחרונות, מאז פרוץ מלחמת שמחת תורה. ב-29 בינואר 24 דרס ואסים אבו אלהיג'א מטמרה חייל בבסיס חיל הים בחיפה. אחרי הדריסה יצא עם גרזן מהרכב וניסה לתקוף חיילים נוספים. ב-14 במרץ 24' דקר פאדי אבו לטיף, תושב רהט שהתאזרח בישראל מכוח איחוד משפחות, שלושה אנשים בסניף ארומה בצומת בית קמה. את אחד מהם, אורי מויל, הוא רצח, ושניים נוספים פצע. ב-3 באפריל 24' דרס וואהב שביטה מטירה ארבעה אנשים בצומת טירה. משם המשיך למעבר אליהו וניסה לדקור אנשים נוספים. יומיים אחר כך, קטין ששמו לא פורסם מהכפר מוצמוץ יצא לרצוח יהודים בעפולה בעזרת פטיש. בצומת מגידו שוטרים ערניים עצרו אותו לתשאול, והוא ניסה לתקוף אותם ונעצר. ב-27 באפריל 24 סעד אבו ע'נם מרמלה דקר צעירה בעיר וניסה לדקור עוד אשה מבוגרת לפני שחוסל. ב-3 ביולי רצח ג'וואד רביע מנחף בדקירות את אלכסנדר יקימינסקי, בקניון כרמיאל. בנוסף פצע עוד שני אנשים עד שחוסל. בני משפחת רביע נעצרו לחקירה. המשטרה המליצה להרוס את ביתו, אבל השב"כ התנגד ולבסוף הדרג המדיני החליט להמנע מהריסת הבית. ב-15 בספטמבר 24' אבו צביח, תושב ערערה בנגב, דקר בשער שכם אדם אחד ופצע אותו. ב-6 באוקטובר 24' אחמד אל עוקבי משכונת אל עוקבי הצמודה לחורה ירה באקדח בנוסעים בתחנה המרכזית בבאר שבע. הוא הצליח לרצוח את שירה חיה סוסליק ולפצוע 24 אנשים אחרים. שלושה ימים אחר כך ביצע אחמד ג'בארין מאום אל פחם פיגוע דקירה בשלוש זירות שונות בחדרה, רצח את מרדכי פישהוף ופצע ששה אנשים נוספים. ב-27 באוקטובר נצראללה רמי מקלנסווה דרס קבוצה שהמתינה בתחנת אוטובוס בפתח מחנה גלילות. הוא רצח את בצלאל כרמי ופצע עוד ארבעים אנשים. ב-27 בפברואר 25' רצח ג'מיל זיוד את יהלי גור ופצע עוד שלושה עשר אנשים כשדרס אותם בצומת כרכור. זוויד איננו אזרח ישראל או תושב, אך הוא גר בישראל לא-חוקית במשך שנים, ואשתו היתה אזרחית ישראל מאום אל פאחם. ב-3 במרץ רצח יתרו שאהין משפרעם בדקירות את חסן דהאמשה ופצע עוד ארבע ב'מרכזית המפרץ' בחיפה. כמה אנשים שנכחו במקום העידו ששאהין צעק 'אללה אכבר' בשעה שדקר. שאהין, בן העדה הדרוזית, היה אוטיסט וסכיזופרן. משפחתו סיפרה שלאורך זמן סבל מ'קול פנימי' שקרא לו למות – ולכן במקרה הזה ישנו סימן שאלה אם היה זה פיגוע לאומני. אז כן, יש כאן בהחלט פצצה מתקתקת – בלי הכללות. בשאראת דווקא צדק בטענה ש"אין ולא יהיה קשר בין תוכניות לפיתוח כלכלי חברתי עבור החברה הערבית לבין ביטחון המדינה". במחבלים צריך להילחם בכל מקום שהם פועלים, בין אם הם אזרחים ישראלים ובין אם לא. לציבור הערבי בישראל, כאזרחים ישראלים, מגיעים תקציבים לחינוך חברה ובריאות בדיוק כמו לאזרחי ישראל היהודים – אחרי הקמת מנגנוני בקרה ופיקוח שיוודאו במדוייק לאן מופנה כל שקל, ואיזה שימוש בדיוק נעשה בתקציבים הללו. החברה הערבית בישראל ברובה אינה טרוריסטית, אבל יש בתוכה גם יסודות לאומניים טרוריסטים, ומדינת ישראל חייבת לוודא שהיא לא מממנת אותם מתקציבה.
