החברה הישראלית חלוקה בסוגיית הקמת ועדת חקירה לחקירת הגורמים למחדל שאפשר את האסון הגדול שנגרם לנו במלחמה, הגדול ביותר בתולדות המדינה. נדמה שכולם מסכימים כי חובה לחקור את שאירע על ידי ועדה בלתי תלויה, וכי יש להרחיב את החקירה גם לשנים שקדמו למלחמה, ולא להסתפק רק בימים הסמוכים לה. המחלוקת העיקרית היא בשאלה מי יקים את הוועדה, והאם ניתן לתת אמון בחבריה ובמסקנותיה. סוגיה נוספת השנויה במחלוקת היא עד כמה רחוק אחורה בזמן יש להרחיב את החקירה כדי לזהות את שורשי הכישלון שהוביל למלחמה. רבים בציבור סבורים שיש להתחיל את הבירור מהסכמי אוסלו של שנות התשעים, שכן אז נזרעו זרעי הפורענות שהובילו לאסון. עם ישראל הוא עם הַכָּמֵהַּ לשלום, יותר מכל עמי העולם, השלום הוא חלק מערכיו הרוחניים, אך בתקופת אוסלו היו מי שהתפתו למקסם שוא של 'תהליך השלום', שלא היה אלא אשליה, והובילו את המדינה להרפתקה מדממת. הם טענו שהחברה הישראלית נחלשה באמונתה בצדקת הדרך ובנכונות להיאבק ולהסתכן לשם קיומה, ועל כן אין ברירה אלא להפקיד את ביטחונה בידי אחרים: "בלי בג"ץ ובלי בצל"ם". הם ביקשו שניתן אמון במחוות השלום של ארגון טרור שמבקש את כלייתנו. גישתם הבסיסית התכחשה לשורשים הדתיים והתרבותיים של הסכסוך בינינו לבין אויבינו, והתיימרה לנתח את דרך החשיבה שלהם בכלים מערביים מתנשאים. לפני שלושים שנה, ביום ראשון ט' ניסן תשנ"ה, התרחש פיגוע אוטובוס החיילים בכניסה לכפר דרום שבגוש קטיף. מחבל מתאבד מהג'יהאד האסלאמי ארב לאוטובוס בפרדס הסמוך לכביש הגישה היחיד לכפר דרום, ברכב עמוס חומר נפץ, שהוסתר מתחת לארגזי סחורה חקלאית. המחבל ידע בדיוק מי נוסע באוטובוס. לפני האוטובוס נסע ג'יפ אבטחה, ועוד ג'יפ נוסף מאחוריו. בשלב מסוים המחבל החל לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש, וכאשר ג'יפ האבטחה הקדמי חלף על פניו, הוא האיץ והתנגש בדופן האוטובוס והתפוצץ. בפיצוץ נהרגו שבעה חיילים, רובם מחטיבת גבעתי, ואישה נוספת, ושלושים חיילים נפצעו. בין ההרוגים היה אחי היקר, סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד. בשבועות לפני נפילתו התריע מאיר הי"ד מפני אסון, המפקדים והחיילים צפו בהתרחשות חשודה בפרדס הסמוך, אולם ידיהם היו כבולות, הם לא קיבלו אישור לבצע סריקות או פעילות מנע וסיכול משום שבהסכמי אוסלו קבעו בצורה שערורייתית שהפרדס ודרך העפר הצמודים לכביש הגישה לכפר דרום יהיו בשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. יוזמותיהם נדחו בטענה ש"הן עלולות לפגוע בתהליך השלום". עוד באותו נושא: לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, תָּמִיד אליטיזם ורוח העם מנהיגות וישועה בשעת משבר ומבחן ימי המילואים והניצחונות פיגוע זה ורבים אחרים לא הביאו להתפכחות בקרב מנהיגי המדינה ואדריכלי אוסלו, אשר נותרו שבויים בחזון ה"מזרח התיכון החדש", וכינו את הנופלים בפיגועים בשם המצמרר "קורבנות השלום". בעיוורונם הם תרצו את הפיגועים כמעשי "ארגוני סירוב" בלבד, והתעלמו לחלוטין מהתמיכה שהעניקה הרשות הפלסטינית לארגונים אלו מאחרי הקלעים. פני הרשות נחשפו במלוא חומרתם חמש שנים לאחר מכן עם פתיחת מלחמת הטרור הידועה בכינויה המכובס "האינתיפאדה השנייה", אינתיפאדת אל-אקצא (انتفاضة الأقصى), שגבתה מחיר כבד באלפי הרוגים ופצועים. הסכמי אוסלו היו אשליה טראגית שהובילה לבסוף להינתקות ולהקמת חמאסטן בעזה, לסבבי לחימה מתמשכים ומסלימים מידי כמה שנים, לקונספציית "החמאס מורתע" של החודשים שקדמו למלחמה, ועד לאסון הנורא של שמחת תורה תשפ"ד. בהלווייתו של מאיר הי"ד זעק רבה של צפת, הרב אליהו: "אנחנו לא רוצים קורבנות של שלום! אנחנו רוצים חיים של שלום! חיים של טובה, חיים של ברכה!" ואכן, השלום הוא ערך נעלה ביהדות, אולם אין שלום שמושג באמצעות קורבנות אדם. השלום האמיתי מגיע מתוך עוצמה, מתוך תובנה שמיימית ורצון כן של הצדדים להפסקת שפיכות הדמים. רק שלום כזה מביא לעולם שלמות, ברכה, חיים ותקווה. פרשת הקורבנות שבספר ויקרא באה לאחר השלמת הקמת המשכן, 'היכל השלום' המלמד על החובה להביא לעולם שלום אלוקי, אמיתי ובר-קיימא: "עד שלא הוקם המשכן הייתה תחרות בעולם. אבל משהוקם – נעשה שלום בעולם", (פסיקתא רבתי ה). המשכן נועד לחבר בין האדם לקב"ה ששמו שלום. עבודתו נועדה להביא שלום בין אדם לעצמו, לחברו ולעמו ולהשכין שלום בעולם: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו ז). רק במשכן יש "קורבנות שלום" המביאים שלום לעולם: "ואם זבח שלמים קרבנו" - כל המביא שלמים מביא שלום לעולם" (ספרא ויקרא ג א). משום שכולם מקבלים ממנו, "שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" (רש"י ויקרא ג א). אולם לא רק קרבן השלמים, כל שאר הקורבנות ג"כ נועדו להשכין שלום: "הא כל קרבן שהוא מביא - מביא שלום לעולם" (שם). לכן נאסר להשתמש בכלי ברזל בעשייתו: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כא). כלי הברזל משמשים להכנת כלי מלחמה ואינם יכולים לשמש להשכנת שלום: "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך" (משנה מידות ג ד). לכן גם בבית שני הקפידו: "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א' ו ז). המשכן מקרין על מרכזיות ערך השלום: "גדול הוא השלום! שלא חתם בקרבנות אלא בשלום שנאמר: "ולזבח השלמים" וכו'. גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום" (דרך ארץ זוטא – פרק השלום). בימים של מלחמה נישא כולנו תפילה לשלום אמת מתוך עוצמה והכרתת הרוע בעולם: "ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". לזכר אחי היקר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד במלאת שלושים שנה לנפילתו
