האמירה שמדינת ישראל מצויה בשעה היסטורית בתולדותיה נאמרת שוב ושוב על ידי דוברים שונים, אבל דומה שיש צורך להבהיר ולדייק את האמירה הזאת. משמעות אחת שלה ברורה לכל בר דעת: המלחמה טרם הסתיימה, למרות ההישגים הגדולים האיום הבטחוני על ישראל עוד לא הוסר, החטופים עוד לא שבו הביתה, וטיבו של "היום שאחרי" עוד לא ידוע. לגבי כל אלה – אפשר לסמוך על תבונתם ותושייתם של האוחזים בהגה, או, לחילופין, על אמריקה של טראמפ, או, להבדיל, על ישועת ה' כהרף עין. אבל יש גם משמעות אחרת להימצאה של מדינת ישראל בשעה היסטורית בתולדותיה, ובהקשר למשמעות הזאת אי אפשר לסמוך לא על האוחזים בהגה, לא על אמריקה של טראמפ, ואפילו לא, להבדיל, על ישועת ה'. מדוע? כי מדובר בבחירה החופשית שלנו, של אזרחי ישראל, שצריכים להחליט באיזו מדינה הם רוצים לחיות, ומה יהיו פניה של החברה הישראלית בעתיד. ישראל זקוקה לאמנה חברתית חדשה. בשביל שזו תקום צריך הרוב הדומם, הרוב "הנורמלי", האחראי, הרוצה לחיות במדינה מתוקנת, להשמיע את קולו, ולומר שנקעה נפשו ממלחמות היהודים, מהמאבקים המכוערים בין רשויות השלטון, מההפגנות ומהפגנות הנגד, מההסתה הפרועה ומהאלימות, ולא פחות מזה: מצורת הממשל המקובעת, המאפשרת סחטנות פוליטית, מחטף של חוקים מעוררי התנגדות רחבה, ועוד קלקולים מקלקולים שונים. "הצהרת אלטלנה" הנרקמת בימים אלה היא צעד חשוב בכיוון הזה, ויש לקוות שהיא תתרחב לתנועת המונים שאי אפשר יהיה להתעלם ממנה. כשעם ישראל מאוחד יש גם סייעתא דשמיא. בקום המדינה היו בחירות כלליות לאסיפה מכוננת, אשר אמורה היתה לקבוע חוקה למדינה, להגדיר את מוסדות השלטון ואת היחסים ביניהם, ולקבוע ערכי יסוד למדינה יהודית ודמוקרטית. הוחמצה אז השעה, האסיפה שנבחרה לא מילאה את יעודה, ובצוק העיתים (מלחמת העצמאות עוד לא הסתיימה אז) קבעה את "חוק המעבר", שהנציח את משטר המפלגות על כל חולייו השורר במדינה עד היום הזה, מבלי שניתנה לעם ההזדמנות להביע את דעתו עליו. לעניות דעתי, ב"שש אחרי המלחמה" ראוי יהיה לקרוא לבחירות כלליות, לא לכנסת, אלא לאסיפה מכוננת, שיציגו מועמדותם אליה אנשי חכמה ודעת מתחומים שונים. תפקידם יהיה להציע "חוקה רזה" למדינה, בענין סדרי השלטון ובעוד כמה עניינים בסיסיים, והצעה זו תועמד למשאל עם. רק אחרי הכרעה לאומית כזאת יהיה טעם לבחירות חדשות למוסדות השלטון.
