הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, אופיר אקוניס, יסכם בקרוב שנה ראשונה בתפקידו בלי יום אחד של חסד.

עם הגעתו של אקוניס לקונסוליה, כמה חודשים לתוך המלחמה, הוא נדרש לטפל מיד בשורה של סוגיות בוערות, גם מבחינת הקהילות היהודיות וגם בכל הקשור להסברה ישראלית ולדאגה להגנה על שלומם של היהודים והישראלים באזור העצום שהקונסוליה חולשת עליו.

אנחנו מתארחים בביתו במהלך ביקורו בישראל, וכמו בעבר, עושה רושם כי אקוניס עושה את תפקידו מכל הלב.

"אני פועל באמונה יוקדת, ושמעתי את זה לא רק מקהילות יהודיות אלא גם ממשפחות חטופים שאירחתי בביתי לשיחות עמוקות. אם אדם עושה תפקיד מתוך אמונה יוקדת, הדברים נראים כך. ואני שמח שדברים שיוצאים מהלב נכנסים אליו, ואני מקווה שכך זה יימשך", הוא אומר.

עבודה מדינית סביב השעון

בפתח השיחה מתבקש אקוניס לתאר את תפקידו, שלעיתים פחות מוכר לציבור מתפקידים דיפלומטיים אחרים, כמו השגריר באו"ם או בוושינגטון. "ראשית, מספר היהודים הגדול ביותר מחוץ לישראל הוא באחריותי, וזאת משימה כבדת משקל. ישנן בתחום הזה המדינות שאני אחראי עליהן - פנסילבניה, ניו ג'רזי, אוהיו ודלאוור וכמובן ניו יורק, שהיא מרכז יהודי ענק על כל השכונות המגוונות שבה. אנחנו מעריכים שתחת אחריותי באזורים השונים גרים כשלושה מיליון יהודים וישראלים".

לצד הדאגה לקהילות היהודיות יש גם כמובן פעילות מדינית ענפה.

"לצד האחריות הגדולה לקהילות, ישנה כמובן העבודה המדינית. כיוון שהאחריות היא על חמש מדינות שיש בהן עשרות חברי קונגרס וסנאטורים, אנחנו מדברים על עבודה מדינית יומיומית, כפי שהעבודה מול הקהילות היהודיות היא בהיקף ענק והיא יומיומית", הוא מציין. "נוסף על כך, המרכז התקשורתי הגדול ביותר בעולם נמצא בניו יורק. אם אתה רוצה להסביר את ישראל באופן המיטבי, זה המקום. כל מרכזי העיתונות הבין־לאומית המשפיעים ביותר, בין שהם אוהדי ישראל ובין שאינם אוהדי ישראל, שלדאבון הלב הם הרוב, נמצאים שם. מדובר בתפקיד ובאחריות שלא נופלים משל שר בממשלה והייתי בתפקיד הזה, והוא לא פחות משל חבר כנסת, והייתי לא רק חבר כנסת אלא יושב ראש ועדה חשובה בכנסת - ועדת הכלכלה. לכן, כאשר עלתה הדילמה אם אני עוזב את הממשלה, הבנתי שהתפקיד הנוכחי שלי איננו נופל מתפקידיי בעבר ובעיתות מסוימות הוא גם עולה עליהם".

האתגר הראשון שאקוניס התמודד איתו ממש עם הגעתו לקונסוליה היה ההתפרעויות האלימות והאנטי־ישראליות בקמפוסים. ראשית הוא מבקש להדגיש את השימוש במונח "פרו־טרוריסטים" ולא "פרו־פלשתינים" כדי לתאר את המפגינים, ובהמשך הוא מתאר כיצד הצטרף מיד למאבק להפעלת יד קשה נגדם. "ביום שנחתּי לפני שנה, באחד במאי, נרשמו שיאי האלימות וההתפרעויות של המפגינים הפרו־טרוריסטים. אגב, זה שינוי שאני מקפיד עליו, כי לא מדובר בפרו־פלשתינים אלא בפרו־טרוריסטים", הוא מבהיר. "הישיבה הראשונה שלי כקונסול הייתה בעניין ההתפרעויות האלימות והאנטי־ישראליות בקמפוסים. עסקנו בשאלה איך אנחנו נותנים הגנה לסטודנטים היהודים, לישראלים ולחיילי המילואים שגם הם נרדפים. כי החבורה הפראית הזאת מטרגטת גם את מי שהיה במילואים ברצועת עזה כדי לסלק אותו מהקמפוס. קודם כול הבהרנו לסטודנטים היהודים: הקונסוליה היא הבית שלכם. אנחנו מגינים עליכם ונעשה הכול עבורכם", הוא מתאר את דרכי הפעולה. "פתחתי בסדרת מפגשים עם ראשי האוניברסיטאות ודרשתי הגנה לסטודנטים היהודים והישראלים. הבהרתי להם שזו האחריות שלהם. הזכרתי שהם לא תקפו רק יהודים וישראלים אלא הניפו כרזות וקראו קריאות בגנותה של אמריקה ושרפו דגלי ארצות הברית לצד דגלי ישראל. הם גם הניפו דגלי חיזבאללה".

לצד המאבק הזה, למדת הרבה על הקהילות היהודיות בתקופה הזאת.

"עסקתי בחשיפה לעשרות רבות של קהילות יהודיות, שלצערי כשר בממשלת ישראל פחות הכרתי, כי שלחו אותי תמיד לאותן קהילות, לאותם בתי כנסת ולשיח עם אותם ארגונים. נחשפתי לעשרות רבות של קהילות ציוניות, אוהדות ענקיות של מדינת ישראל, שתורמות ונותנות גב לישראל. אני מדבר על הקהילה הפרסית, הקהילה הסורית, הקהילה המרוקאית, הקהילה הבוכרית, הקהילה היוונית, הקהילה התימנית הקטנה יחסית והקהילה הגדולה מאוד של יוצאי ברית המועצות", הוא אומר בהערכה. "מדובר בקהילות שלדאבון ליבי היו בקשרים מינימליים עם הקונסוליה במשך שנים ארוכות. כיום הקשר הוא חם, הדוק ויומיומי ואנחנו משתתפים באירועים שלהם, והם מוזמנים לשיח איתנו באופן תדיר. ביציאתי מהממשלה, המשפט האחרון שאמרתי הוא שאני יוצא לכהן בתפקידי בארצות הברית כיהודי גאה, ציוני גאה וישראלי גאה. זהו הסדר הנכון. הציונות באה מן היהדות, הישראליות באה מן הציונות ומן היהדות, ואי אפשר לטשטש את השרשרת המתמשכת הזאת", הוא אומר נרגש.

אקוניס משמיע תמיהה באשר לקהילה אמריקנית אחת שתומכת בחמאס מול ישראל באופן הכי פחות מובן מבחינתו. "לא הצלחנו עדיין לפצח לעומק את התפיסה של הנהגת הקהילה הלהט"בית בניו יורק ואת תמיכתה בחמאס. הרי חמאס זורקים אנשים שמזוהים עם הקהילה מהגגות, וזה קורה לא רק בעזה, אלא גם ביהודה ושומרון ובטהרן. אז איך הם תומכים בחמאס?", הוא תוהה. "קשה להסביר, ואני מקווה שנצליח לשנות את זה. עם זאת אי אפשר לומר שכולם שם חושבים כך. פגשתי לדוגמה את חבר הקונגרס הדמוקרטי ריצ'י טורס, שהוא חלק מהקהילה ונחשב תומך גדול מאוד של ישראל, והוא לא לבד. יש עוד רבים שמשמיעים בקהילה הזאת קול הפוך לגמרי".

ממשל טראמפ עומד לצידה של ישראל

כמי שכיהן בתפקידו גם בתקופת ממשל ביידן וגם לאחר חילופי השלטון מול ממשל טראמפ, אופיר אקוניס מתאר את השינויים שהתרחשו כדרמטיים מאוד. החל מהתמיכה הבלתי מעורערת בישראל, דרך הסרת אמברגו הנשק שעד היום הוא מתקשה להבין אותה, ועד הפעילות האינטנסיבית של הממשל בנוגע לגרעין האיראני.

עד כמה מוחשי השינוי בין הממשלים?

"יש הבדל של שמיים וארץ - ואני אומר את זה באופן הכי דיפלומטי שיכול להיות - בין ממשל ביידן והאריס ובין ממשלו של הנשיא טראמפ. לא משום שהיכרנו כבר את טראמפ מכהונתו הראשונה, אלא משום שבתפיסה הבסיסית ביותר ההתייצבות לימינה של ישראל בממשל הנוכחי היא דבר שאיננו ניתן לערעור. אין ויכוח, אין הרבה צורך בשכנוע מדוע אנחנו הצודקים והצד השני הוא הרע".

תוכל לתת דוגמה שתסביר את המהפך שחל בעמדה כלפי ישראל?

"בוודאי. בתקופת הממשל הקודם נדהמתי לגלות שיש אמברגו, לא רק על חימושים מהותיים, אלא על 9D שיושבים במחסנים בארצות הברית וישראל כבר שילמה עליהם. מדובר בכלים שמגינים על כוחותינו באופן מובהק בעזה ובגזרות האחרות. זה הוסר מיד כשהתחלף הממשל", הוא אומר.

"נוסף על כך היה גם סוג של אדישות מצד הממשל הקודם להתפרעויות בקמפוסים. הייתה תגובה חלשה, אם בכלל, והתוצאה בפועל הייתה שהמתפרעים ראו בכך עידוד או הסכמה שבשתיקה. הם ראו ששום דבר לא עוצר אותם, שאין גבולות, והגבירו את ההתפרעויות, כולל מכות ואלימות פיזית. חופש הביטוי הפך לחופש השיסוי, להפצת שטנה ושנאה ולא רק במישור האנטי־ישראלי אלא גם במישור האנטישמי", הוא מדגיש. "הממשל הקודם לא עצר את זה, ודיברתי עם גורמים רבים וציינתי שבמקרה הזה השתיקה אינה יפה. אחרי הבחירות יש סנקציות על אוניברסיטאות, יש תגבור של האבטחה, והאיומים עושים את שלהם. באביב הנוכחי יש שינוי משמעותי מהאביב הקודם במישור הזה. אי אפשר לומר שאין כלל התפרעויות ואין כיבוש של פקולטות וספריות בקמפוסים, אבל ההיקפים קטנים משמעותית", הוא מציין.

"גם בנושא האיראני טראמפ פעל מיד והטיל סנקציות על איראן. הסנקציות שהוסרו בתחילת כהונתו של ביידן חזרו בתחילת כהונתו של טראמפ, ומעבר לאמירה של המהלך הזה כלפי ישראל יש בו גם הצהרה בין־לאומית".

טראמפ מדבר על רצון להגיע לעסקה עם איראן. ראינו בתקופת אובמה את העסקה שלא הייתה טובה לישראל. זה באמת מה שאנחנו רוצים?

"המדיניות הישראלית והאמריקנית בעניין איראן היא עקבית וגורסת שאסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני. טראמפ אומר עכשיו שהוא מנסה את הדרך המדינית כדי למנוע מהם לפתח נשק גרעיני. עם זאת הוא מדגיש כי אם הדברים לא יסתדרו הוא יפנה לדרך אחרת. צריך לציין שישראל מעולם לא אמרה באופן רשמי שרק פעולה צבאית תעצור את הגרעין האיראני. יש סנקציות כלכליות, יש פעילות להקרסת הכלכלה האיראנית, שכבר נמצאת בקריסה קשה. כעת גם אירופה צריכה להצטרף למהלכים האלה. האירופים עדיין לא מבינים את עוצמת האיום האיראני עליהם".

כיהנת בעבר בתפקיד השר לשיתוף פעולה אזורי, ואחד ההישגים שטראמפ התגאה בהם היה הסכמי אברהם. אתה רואה אותם מתרחבים? את סעודיה מצטרפת?

"אני חושב שהמצב תלוי יותר בהם מאשר בנו. אנחנו רוצים בנורמליזציה ובהסכמי שלום. מה שהרחיק את התרחבותם של הסכמי אברהם היה סיום כהונתו הראשונה של טראמפ. כיום מדינות רבות מבינות שהתניית נורמליזציה בפתרון 'שתי מדינות לשני עמים' היא דבר בלתי מתקבל על הדעת", הוא מבקש להדגיש.

אחד האתגרים העיקריים שאקוניס עוסק בהם ביומיום הוא ההסברה הישראלית, שנמתחה עליה ביקורת לא פשוטה במהלך המלחמה. במהלך ראיונות שנתן בתקופת המלחמה הוא תיקן לא אחת מראיינים שאמרו "הגדה המערבית" והדגיש בפניהם כי מדובר באזור יהודה ושומרון, ואף נחל בכך הצלחה. מתוך הגישה של "לא מתנצלים" הוא לא היסס להעמיד דברים על דיוקם פעם אחר פעם, כולל להסביר למראיינים בכלי תקשורת שאינם אוהדי ישראל שחמאס הפך את בתי החולים לבסיסי טרור ושישראל פועלת בהם רק באופן ממוקד נגד הטרוריסטים.

יש איזושהי תחושה ישראלית שאנחנו מפספסים בהסברה שלנו, שאנחנו מגיעים להישגים אבל לא מצליחים להעביר את העמדה שלנו לעולם.

"זה לא שאנחנו מפספסים כמו שהצד השני מצליח יותר. חשוב לציין כי לאור העובדה שאנחנו מקבלים תמיכה כל כך גדולה בוושינגטון, לא רק מהבית הלבן, ממחלקת המדינה ומהפנטגון אלא מכל משרדי הממשלה, והיה לנו ביקור מאוד מוצלח של השר בצלאל סמוטריץ' לפני שבועיים ובקרוב יגיעו גם שר הביטחון ושר החוץ, כנראה הטענה שדעת הקהל נגדנו לא באה לידי ביטוי בסדר היום בוושינגטון", הוא מחדד. "אנחנו פועלים ברשתות בחשיפה עצומה. יש לנו ספוט בטיימס־סקוור שבו מקרינים בכל שבוע סרטון חדש, ורואים אותו המונים. עם זאת, עובדתית יש הרבה יותר מוסלמים בעולם מאשר יהודים או ישראלים, והם כמובן משתמשים ברשתות הללו בעוצמה. יש להם גם כסף קטארי".

כשאתה מזכיר את קטאר, אני יודע שיש לך בטן מלאה בנושא הזה.

"הגיעה השעה שקטאר תפסיק את המשחק הכפול. היא רגל אחת במערב ורגל שנייה בחמאס. קטאר מימנו הרבה מאוד מההפגנות הפרו־טרוריסטיות, וגם ארצות הברית צריכה לומר להם בקול ברור: מספיק לשחק משחק כפול. צריך להבהיר להם שאם הקטארים רוצים להיות עם חמאס אז שיהיו שם, אבל אם הם ירצו להיות עם המערב וביתר שאת עם ארצות הברית, עליהם להפסיק את התמיכה בהתפרעויות בקמפוסים, את שידורי ההסתה של רשת אל־ג'זירה. צריך לשים את קטאר תחת לחץ וגם את המצרים שמקבלים סיוע במיליארדי דולרים, וטראמפ הבהיר להם שלא הכול מובטח".

יש תחושה, וגם קמפיינים בנושא, שמי שנתנו את המעמד הזה לקטאר הן הממשלה הנוכחית וקודמותיה, מימין משמאל. אולי אנחנו הבאנו את קטאר למעמד הזה?

"לא רק בזכותנו הם קיבלו את המעמד הזה. אגב, אם קטאר יכולה לסייע בשחרור חטופים אנחנו לא מתנגדים. כל גורם שיסייע לשחרור חטופים מתקבל בברכה, כי אנחנו כמובן רוצים לראות את החטופים בבית עם המשפחות. אלה תמונות שמשמחות כל לב אנושי", הוא אומר. "באופן עובדתי קטאר משמשת אכסניה לתיווך עסקה לשחרור חטופים ממנהרות שהיא עצמה בנתה, כשחמאס השתמש בכספה. אגב לאורך השנים שבהן ישראל תמכה בהעברת הכסף, כל גורמי הביטחון תמכו באופן עקבי במהלך הזה. הרי הכסף הזה נועד לקיים חיי יומיום של תושבים ברצועת עזה. הוא לא נועד לבנות מנהרות. גם היום קיימות שם מנהרות רבות עם כוח של עשרות אלפי מחבלי חמאס".

אם נחזור לרגע לנושא ההסברה, עד כמה פוגעות אמירות כמו של משה יעלון על "פשעי מלחמה" ושל נשיא העליון לשעבר אהרן ברק על "מלחמת אחים" בהצגת העמדות הישראליות בעולם?

"אכן נשמעות בעת האחרונה האשמות חסרות אחריות של כמה לשעברים שמעיזים לדבר נגד פעילות כוחות צה"ל ברצועת עזה. הרי כוחות צה"ל פועלים מתוקף החלטת קבינט, מתוקף החלטת ממשלה ומהעובדה שהצבא כפוף לממשלה על פי חוק יסוד. לבוא ולומר שנעשים שם פשעי מלחמה? מעבר לשקר זה נזק אדיר להסברה הישראלית", הוא מזדעק. "לא רק שהלשעברים מדברים על חוסר לגיטימיות של פעילות צבאית בעזה, גם הדיבורים חסרי האחריות על מלחמת אזרחים הם מופרכים מיסודם. לעיתים היה נדמה לי שאחד הדוברים הראשיים רצה לראות מלחמת אזרחים. זה דבר מגונה. כתלמידו של מנחם בגין, שגולת הכותרת של עשייתו הייתה מניעת מלחמת אחים, אני רואה את עצמי גם פועל במישור הזה. עכשיו זה זמן אחדות וצריך לשים את המחלוקות בצד", הוא אומר בנחרצות. "אפשר לחלוק, אבל לקרוא למלחמת אזרחים ולעודד אותה? זה מזיק להסברה הישראלית. אני מבקש לחדול מהדבר הזה. יש לישראל לגיטימציה מלאה לפעול ברצועת עזה. גם לפי החוק הבין־לאומי, הותקפנו על ידי ארגון טרור. האמירות המזיקות הללו אינן לגיטימיות ופוגעות בהסברה הישראלית".

ומה האתגר הגדול ביותר בתחום ההסברה בנקודת הזמן הנוכחית?

"האתגר הגדול ביותר בהסברה ישראלית נכון לרגע זה הוא לשנות כיוון ולשכנע את הבלתי משוכנעים מקרב כלי התקשורת - שאנחנו הטובים והחמאס הם הרעים. יש כאלה לצערי שעדיין לא הבינו את זה. כלי התקשורת לא משקפים את השינוי שמרגישים בארצות הברית. אני חושב שהיום רבים יותר הם שמרנים, פטריוטים מאוד לדגל, להמנון ולערכים האמריקניים הבסיסיים. הדבר הזה משתקף באהדה לישראל. אם אתה שואל אמריקני ממוצע ברחוב אם הוא תומך בישראל או מתנגד, רבים תומכים בנו ומבינים את הערכים המשותפים".

תמיכה גורפת של הקהילות היהודיות בישראל

במסגרת עבודתו נפגש אקוניס באופן תכוף ואינטנסיבי עם הקהילות היהודיות בארצות הברית שצופות במתרחש בישראל בעיניים פקוחות. "שנים ארוכות תודרכתי בעניין הקטסטרופה הפנימית ביהדות ארצות הברית והשסע הגדול שם. כרגע המצב הוא שונה, כנראה בגלל שבעה באוקטובר. גם היום יש עצומות של התנגדות לפעילות של ישראל, אבל מצד הארגונים הגדולים והקטנים לא מורגשים חילוקי דעות. זה בא לידי ביטוי בתמיכה חזקה מאוד במדינת ישראל. כמובן אי אפשר לומר שאין חילוקי דעות, וסביר להניח שהם גם יימשכו", הוא מסייג. "בכל הקהילות שהופעתי בהן - והן רבות ומגוונות - הרגשתי תמיכה חזקה מאוד בישראל. אנחנו רואים את היקפי התרומות, את המשלחות שלא מפסיקות לבוא. ועידת הנשיאים שהייתה בישראל בפברואר נפגשה עם הנשיא, ראש הממשלה, שרי החוץ והביטחון, חברי האופוזיציה ועם כולם. יש הסכמה רחבה על התמיכה בישראל, ואני אפילו מבקש מהציבור בישראל לקחת דוגמה מהאחדות הנרחבת הזאת בקרב הקהילות היהודיות בארצות הברית. כמה זמן זה יימשך? אני מקווה שכמה שיותר".

לפני שבעה באוקטובר שמענו מחלקים מהיהדות האמריקנית ביקורת קשה בנוגע לרפורמה המשפטית. יש שם באמת חשש מקץ הדמוקרטיה בישראל?

"בתפקידי כשר הייתי בשני ביקורים בארצות הברית, והרפורמה המשפטית עמדה בראש סדר היום של היהודים שם. אמרתי אז ואני אומר היום: אין סכנה לדמוקרטיה הישראלית בשום צורה ואופן. אפשר להתווכח על תפיסות משפטיות, כלכליות ומדיניות, אבל הדמוקרטיה אינה נתונה בסכנה", הוא אומר בהדגשה. "אני שואל בביקורים בקהילות מה הם הערכים המשותפים שיש לאמריקני הממוצע עם תומך חמאס. ברור שכלום. לא בנושאים כלכליים, לא לגבי חופש הביטוי, לא בעניין זכויות נשים. הם מבינים את הדברים הללו".

מתוקף תפקידו כשגריר, אקוניס מנוע מלדבר על הפוליטיקה הישראלית, אבל אחת השאלות המעניינות היא עד כמה, אם בכלל, הוא מתגעגע אליה. כמי שהיה דובר ליכוד, דובר ראש הממשלה ואחר כך חבר כנסת במשך שנים ארוכות ושר בכמה ממשלות בתפקידים שונים, וחי לעומק את הפוליטיקה, נראה שהפעילות האינטנסיבית בניו יורק קוסמת לו מאוד.

יש בך געגוע לפוליטיקה שלנו כאן? או שהתאהבת קצת בתפקיד השגריר והיית רוצה להמשיך בשדה הדיפלומטי?

"פוליטיקה זורמת בדמו של אדם. זה לא דבר שאפשר להשתחרר ממנו. כשעבדתי ברדיו בצעירותי אמרו לי הקריינים הוותיקים יותר שאני חולה רדיו, וזה עדיין המדיום האהוב עליי. אז גם החיידק הפוליטי טבוע בדמי. גם היום אני עוסק בפוליטיקה, רק לא המפלגתית. ייצוג ישראל זו אומנות פוליטית. אני מדבר עם קונסולים לאורך כל השנה, בחודשי הקיץ אביא גם משלחת לישראל. זו בהחלט עבודה שמשלבת דיפלומטיה מדינית ופוליטיקה וכרגע, לפחות עד אביב 2027 כפי שהתחייבתי, אני מתכוון למלא את תפקידי כמו שאומרים - מלא מלא. אחר כך נראה".

ובכל זאת השיח הציבורי בישראל, שיש שיאמרו שהוא נגזר מתוך הפוליטיקה שלנו, קשה מאוד. אתה מודאג?

"הזהרתי לפני צאתי ועוד הרבה לפני כן, שהשיח הציבורי במדינה רע מאוד. חייבים לעצור את המדרון החלקלק של האופן שבו מתנהל השיח. כי אפשר להתווכח על הכול, אבל כבר נחצו כל הקווים האדומים בשיח. אסור לנו לחזור לשיח של שישה באוקטובר, שהיה בשפל המדרגה".

אנחנו לא חוזרים לשם בעיצומם של הימים הללו?

"אני חושב שלא בהיקפים שהיו אז, אבל אסור לחזור לשם. יש מקום לוויכוח, אבל אין מקום להסתה, לאלימות מילולית וודאי שלא לאלימות פיזית מאף צד".

עד כמה קשה הניתוק הפיזי מהארץ? השארת כאן שני ילדים בצבא בזמן מלחמה.

"יוני, הבן שלי, משתחרר מיד אחרי פסח אחרי שלוש שנים. רוני, בתי, התחילה עכשיו בתפקידה בצבא, והגעתי לכאן בין היתר לטקס הסיום שלה. הקושי העיקרי הוא בריחוק מהילדים, שהם שניהם חיילים בודדים. משרד החוץ והצבא דואגים להם באופן מדהים שהפתיע אותי". לילדיו סיפר על דיפלומטים בולטים אחרים, כמו יצחק רבין ז"ל, חיים הרצוג ז"ל ואחרים שפעלו באופן דומה כשילדיהם נשארו בארץ, לעיתים גם כחיילים בצבא. "אני מרגיש שליח אמיתי של העם היהודי וזה כבוד גדול וגאווה לייצג את מדינת ישראל".