'ויקרא אל משה', בראשית הפרשה משה נקרא אל הקודש פנימה, לאוהל מועד, ללמוד את סדר הקורבנות.
קורבנות שאנו כיום איננו יכולים להקריב מאז חורבן הבית, ואשר על כן, לימדונו חכמים במסכת ברכות, ש'תפילות כנגד תמידין תקנום' . התפילות הן כנגד הקרבנות שאיננו יכולים להקריב כיום, ככתוב 'ונשלמה פרים שפתינו' [הושע יד,ג].
כשם שלתפילה ששכחנו להתפלל יש תשלומים, כך לקורבנות שאיננו יכולים להקריב כיום, יש מעין תחליף בתפילה. אך בל נטעה, חיות האומה נבעה וינקה מעצם קיום עבודת הקורבנות, ואין להשוות את המצב הרוחני, לחיי הטהרה של האומה בזמן עבודת הקורבנות, לימינו בהם היא רק מפוצה בתפילה כדי שנשאף לאותם חיי טהרה.
ואכן, מקובל שדווקא תורת כהנים ספר ויקרא, הוא החומש הראשון שתינוקות של בית רבן לומדים בתחילת לימודיהם בתלמוד תורה. זאת על פי האמור ב - ויקרא-רבה [ז, ג]: אמר ר' איסי: מפני מה מתחילים תינוקות ללמוד מתורת כהנים, יתחילו להם מבראשית?! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקורבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים.
בדומה אומר ר' אחא בשם ר' חיננא בן פפא: לפי שישראל, כשהיה בית המקדש קיים, היו מקריבים את כל הקורבנות שבתורה, עכשיו שבית המקדש חרב, האם יש טעם להתעסק בהם?! אמר להם הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים אותם.
אך לא רק תינוקות של בית רבן החלו בלימוד ספר ויקרא, גם מבוגרים בגילם אך תינוקות בתלמודם, החלו בספר ויקרא, כמו רבי עקיבא שהחל ללמוד בגיל מאוחר, אך פתח בפרשת הקרבנות. כך עולה מאבות דרבי נתן [פרק ו] בלימוד העצום שהסיק רבי עקיבא מאותם מים שחרצו באבני הבאר, שהרי בן ארבעים היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, וכי לא שנית: 'אבנים שחקו מים' [איוב יד יט ]? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשים כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי, למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף-בית וּלְמָדָהּ. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.
פרשת ויקרא פותחת בקרבן עולה, אך סדר הקורבנות בתפילה פותחים בפרשת הכיור, כי תחילה, בטרם עבודה, על הכהן להיטהר ולרחוץ ידיו ורגליו, כי בהם עושה הוא את מירב מעשיו. הידיים עושות והרגליים מוליכות. כך גם ראוי שהמתפלל, בטרם תפילה, יאמר את פרשת הכיור המטהר את הכהנים בעבודתם. ההיטהרות הזו היא בחינת חוק עולם, 'והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם', ולכן הכרחית היא קודם תחילת סדר העבודה.
הקורבנות ואמירת סדר הקורבנות כיום, מבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לאביהם שבשמים. קשר של כיסופים עזים אל מקור החיים, אל השלימות המוחלטת, עד כדי נכונות למסור את הנפש. בעבודת הקורבן מוסר איש ישראל את אישיותו ומבטלה בפני רצון ה' התבטלות לנחת רוח לה', 'לחם אשה ריח ניחוח לה''.
אך האם חפץ ה' בקורבנות? אומר שמואל לשאול המלך: 'החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים'. חפץ ה' בקורבנות אינו אלא כאשר הקורבן כשמו, אכן מקרב את האדם לאלוקיו.
אומר הרש"ר הירש על הפסוק בתהלים, 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח' [נ] –לא נאמר בפסוק, כורתי בריתי בלי זבח, אלא עלי זבח. ה' דורש מעם ישראל את קיום מעשה הקורבנות, ולא עוד אלא שבקיומם הוא רואה כריתת ברית מחודשת עמו. אולם בה בשעה הוא דורש גם שימת-לב למצוות התורה וקיומן באמת... כי אם מצווה הבורא בתורת הקורבנות על הקרבת 'בשר ודם' על המזבח, הלוא יש בכך תכלית שונה לחלוטין מאכילה ממשית של בשר ודם. יחד עם הבשר יעלה כל כוח שרירי האדם באש-דת ה' להגשמת רצון ה', ועם הדם תתמסר כל ישותך הנפשית לשאיפה אל רום שכינת ה'.
דרך הקורבנות ובראשם קרבן התמיד הבא יום יום, מתקרבים אפוא ישראל לאביהם שבשמים, מדי בוקר ומדי בין הערביים, ככבש לפני ה' הרועה את צאן מרעיתו, הלוא הוא עם ישראל.
ובעצם, הקרבת קורבנות החלו עוד בראשית האנושות. כבר על קין והבל נאמר: 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ומנחתו לא שעה'. אומר הרש"ר הירש, הכל תלוי בכוונת הלב. יכולים שניים להקריב את אותם קורבנות ולהתפלל את אותן תפילות, ואף על פי כן, תהא נבדלת מעלתם לפני ה'. לא נאמר: 'וישע ה' אל מנחת הבל, ואל מנחת קין לא שעה', אלא, ההבדל תלוי באישיות ובכוונות המקריבים, ולא בקורבן עצמו. קין היה פסול במעשיו, ומשום כך נפסל קרבנו, ואילו הבל היה רצוי במעשיו, ומשום כך נרצה קרבנו.
השנה חל חג הפסח שבוע לפני שבת 'ויקרא'. מחד הפרשה פותחת כאמור בקורבן עולה הנשרף כליל, ומאידך קורבן פסח בפסח נאכל כולו, כפי שהגמרא בפסחים אומרת 'שלא בא מתחילתו אלא לאכילה' ובכלל קורבן פסח שונה מיתר הקורבנות. הרמב"ם בהקדמה לסדר קדשים מחלק את הקורבנות השונים לארבע קבוצות: א. קורבנות ציבור, ב. קורבנות יחיד, ג. קורבנות ציבור הדומים לקורבנות יחיד, וד. קורבנות יחיד הדומים לקורבנות ציבור. קרבן הפסח שייך לקבוצה האחרונה. מחד הוא מובא ע"י כל יחיד ויחיד, אולם מאידך דומה הוא לקורבן ציבור לעניין זה שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה. ויש בו עוד מספר הבדלים משמעותיים ביחס לשאר הקורבנות וביחס לשאר הרגלים.
למשל, קרבן פסח הוא קרבן שהצטוו ישראל להקריב בי"ד בניסן אחר בין הערביים, ונאכל בליל ט"ו בחג המצות, בניגוד לשאר הקורבנות המוקרבים בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים. אך דומה כי השינוי העיקרי, הוא שקרבן פסח נאחל בחבורה. ולא עוד אלא שיש להימנות, [לקנות מנוי] עוד קודם הפסח. התאספות קהל גדול מישראל , בחבורות חבורות, בערב פסח, מלמד ומרגיל את העם לאחדות, אחדות המתחילה במעגל המשפחתי ומתוכו למעגל הקהילתי ומתוכו לכלל האומה.
אותה אחדות החבורה מצריכה גם שיש לחשוב בשעת השחיטה שהקורבן נועד לחבורת המנויים ולא חלילה, לא לקרבן אחר ולא לכלול באוכליו מי שלא נממנה על החבורה. אסור שתהיה מחשבת פיגול במחשבת האחדות המיוחדת בשחיטת ובאכילת קרבן הפסח של אותה חבורה, תוך סיפור יציאת מצרים, הן מהעבדות הפיזית והן מהעבדות הרוחנית. כל זאת נלמד מהפסוק האומר: 'ואמרתם זבח פסח הוא'!.
יתר על כן, בכל הקורבנות בהם יש אכילה לכהנים, אומרת הגמרא בפסחים, כיצד היא הכפרה? כהנים אוכלים וישראל מתכפרים. אכילת הכהנים היא חלק מכפרת עוון מקריב הקורבן. לעומת זאת בקורבן פסח, בני החבורה, הם בלבד אוכלים, אוכלים ומספרים ביציאת מצרים, וגומרים על ההלל, להודות להלל לשבח לרומם ואף מרבים לספר בישועות ה' את עמו.
כה חשובה היא האחדות, הישיבה יחדיו תוך כדי אכילת קורבן פסח וסיפור יסודות אומתנו, עד שמי שהחמיץ את אכילת הפסח, כי היה טמא וכדומה, מקבל מקצה שיפורים, חודש לאחר מכן, הזדמנות נוספת בט"ו באייר. לכן דוקא במקרה זה ניתנת הזדמנות שניה, בשונה משאר המקומות בהם מי שמנוע מקיום מצווה, הריהו מפסידה.
לכן גם קרבן הפסח, שקרב בטומאה נאכל, שהרי לא בא מתחילתו אלא לאכילה, לא כאכילה גסטרונומית, שהרי עד לאכילה מקדימים בסיפור יציאת מצרים, אלא אכילה וארבע כוסות המקרבות את הלבבות בסיפור היחיד ומיוחד של אומתנו. וכימי צאתנו מארץ מצרים רואים אנו גם בדורנו, ניסים ונפלאות, וגם לחטופים ולחטופות. פסח כשר ושמח.