מה משותף לשמות הבאים: חברת הקונגרס לשעבר ומנהיגת תנועת 'מסיבת התה' במפלגה הרפובליקנית מישל בקמן, בכירת יועצי הנשיא טראמפ פולה וויט העומדת בראש משרד האמונה בבית הלבן, יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים בריאן מאסט, יו"ר ועדת המשנה למזרח התיכון בקונגרס מייקל לולר, חברת הקונגרס קלאודיה טני, חבר הקונגרס טים ברצ'ט, חברת הקונגרס דיאנה הרשברגר, חבר הקונגרס דריק ואן אורדן, סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר גנרל ויליאם בויקין, חברי הקונגרס רנדי וובר, צ'יפ רוי, טום קין, קלי מילר, מארק לרי?
וגם - סגנית נשיא גוש הפטריוטים בפרלמנט האירופי קינגה גל, חברת הפרלמנט האירופי מריה-ג'ורג'יאנה תאודורסקו, חבר הפרלמנט האירופי חורחה בוקסדה יו"ר מפלגת vox הספרדית בפרלמנט האירופי, חבר הפרלמנט האירופי חורחה מרטין פריאס, וחבר הפרלמנט האירופי הרמן טרש? (ויש עוד שמות שלא הזכרנו).
כולם חברי קונגרס אמריקנים ואירופים, שתומכים בריבונות ישראלית בשומרון.
מים רבים זרמו בירדן ובפוטומק ב-35 השנים האחרונות, כשבדיוק לפני 35 שנה נפלה ממשלה בישראל בגלל עימות עם ממשל אמריקני, ועוד רפובליקני, שהתנגד בכל כוחו לשלטון ישראל ביהודה ושומרון וכפר בקשר הישראלי לחבלי מולדת אלו. והמהומה הפוליטית בנושא התערבבה בנושא השותפות החרדית בשלטון (מישהו אמר אריה דרעי?). ומי שהוסיף לתסבוכת היה נשיא המדינה -הרצוג.
שתי שאלות של בייקר
זאת היתה ממשלת האחדות השניה בין הליכוד ומפלגת העבודה, בראשותו של יצחק שמיר, שהוקמה שנתיים לפני כן. יו"ר הליכוד יצחק שמיר מונה כראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס מונה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ויצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון.
ההסדר הזה החזיק מעמד שנתיים, עד הרגע שבו הנושא המדיני עלה על סדר היום. התוכנית היתה ישראלית דווקא, שגיבשו יחד ראש הממשלה שמיר עם שר הביטחון שלו יצחק רבין ז"ל. בסיס התוכנית היה מו"מ עם משלחת פלשתינית מיש"ע, לצורך קיום בחירות פלשתיניות עצמאיות שיניבו אוטונומיה פלשתינית ללא אש"ף.
אבל שר החוץ האמריקני (בממשל ג'ורג' בוש האב) ג'יימס בייקר, שחיפש כל דרך לפתוח במשא ומתן מדיני בין ישראל ואש"ף, אירגון שהיה עדיין 'מוקצה מחמת מיאוס' בהסכמה כלל ישראלית, שיגר לממשלת ישראל שתי שאלות, שאחרי הסכם אוסלו נשמעות ממש תמימות: האם תסכים ישראל שבמשלחת הפלשתינית ישתתפו גם מגורשים, והאם תסכים שישתתפו בה פלשתינים ממזרח ירושלים?
פרס דרש שהממשלה תשיב בחיוב לשתי השאלות. שמיר סירב. פרס החליט שהנושא מצדיק את הפלת הממשלה, ורקח בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם סיעת ש"ס ובראשה אריה דרעי, לתמיכה בהפלת הממשלה.
שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי אמון שהוגשו על ידי סיעות האופוזיציה, פיטר את פרס מהממשלה במהלך ישיבת הממשלה שנערכה בחג פורים תש"ן, 11 במרץ 1990. בעקבות כך התפטרו שאר שרי המערך.
עוד באותו היום העלה פרס עצמו הצעת אי אמון בממשלה. ש"ס עוד ניסתה להוביל, לכאורה, פתרון למשבר הפוליטי. הרב עובדיה יוסף שלח שני מכתבים, אל שמיר ואל פרס, בבקשה שיסכימו להצעת פשרה מפורטת שלו. , הוא ציין ש"באם לא תתקבל ההצעה הנ"ל ע"י צד כל שהוא, נראה בו כאחראי לפירוק האחדות הלאומית, ונסיק את המסקנות הנדרשות מכך".
פרס קיבל את ההצעה. שמיר דחה אותה. הוא לא יכול היה לקבל את הדרישה כי "תינתן תשובה חיובית למזכיר המדינה של ארה"ב מר בייקר בנוסח שהוצג על ידי שר החוץ שלנו מר ארנס" – על אף שמשה ארנס היה חבר מפלגתו אבל חבר בנושא הזה לפרס ורבין.
ההצבעה על הצעת אי אמון, בי"ח באדר תש"ן, 15 במרס 1990, עברה בכנסת ברוב של 60 מול 55 ח"כים. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהצעת אי אמון התקבלה בכנסת.
הנשיא מוסיף לתסבוכת
מי שסיבך עוד יותר את העניינים היה נשיא המדינה. בכ' באדר תש"ן, 20 במרץ 1990, הטיל נשיא המדינה דאז חיים הרצוג ז"ל, את הרכבת הממשלה על שמעון פרס, ראש המפלגה אליה הנשיא השתייך בעברו. וזאת למרות שלימין, בצירוף ש"ס ואגודת ישראל, היו יותר חברי כנסת מהשמאל – 65 ח"כים. הרצוג נימק זאת בכך ש"הובע בשבוע שעבר אי אמון בממשלה שדגלה בדרך מסויימת. ההיגיון הפשוט מחייב מתן סיכוי לדרך אחרת על פני זאת שהובע לה אי אמון שהפיל ממשלה בישראל, וכמקובל במשטרים דמוקרטיים, המפלגה שהובילה את ההתמודדות להפלת הממשלה, זכאית לקבל את הסיכוי להציג בפני הכנסת את דרכה שלה ולבקש את אמונה".
ומה לגבי היקף תמיכת הח"כים? הרצוג ז"ל טען באופן מוזר כי "התרשם שגם בקרב חלק מהסיעות שלא המליצו על הטלת התפקיד על נציג מפלגת העבודה, הדבר לא נעשה משום פסילתו, אלא מתוך העדפת מועמד הליכוד על פניו". כלומר: הנשיא ניסה לטעון שגם מי שלא תומך בפרס – בעצם כן תומך בפרס; הוא רק אומר שהוא תומך בשמיר.
והנימוק הסופי: "התברר לי כי לח"כ שמעון פרס הסיכוי הסביר והטוב ביותר לזכות בתמיכת רוב הכנסת. זה כמובן השיקול העיקרי אשר חייב להנחות אותי ואשר הינחה אותי בעבר ואף זכה בכל פעם לאישור בכנסת".
זו היתה אשליה פוליטית. פרס כבר סיכם עם מנחם פורוש ז"ל, מנהיג אגודת ישראל, על צירוף המפלגה לקואליציה. השמאל, מסתבר, היה מוכן לתת לחרדים עולם ומלואו תמורת חזרתו לשלטון. עמדותיהן של מפלגות דגל-התורה ושל ש"ס היתה עדיין חידה: האם יתנו יד להקמת ממשלה חלופית של השמאל?
את הקלפים טרף הרב אליעזר שך זצ"ל, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, אשר בוודאי היה קרוב יותר בעמדותיו המדיניות לשמעון פרס מאשר ליצחק שמיר. השבוע לפני 35 שנה, בראש חודש ניסן תש"ן, 26 במרץ 1990, התקיים כנס תנועת דגל התורה בהיכל יד אליהו בתל אביב. הכל ציפו לשמוע את דעתו של הרב שך זצ"ל, שמשמעותה הפוליטית היתה ברורה. ברדיו היה קדימון דרמטי לנאום, בכותרת 'מוצא פיו'. פרס קיווה שעמדתו של הרב שך, שתמכה בהחזרת שטחים, תטה את הכף ותאפשר לש"ס, ואולי אף לדגל התורה, להצטרף לקואליציה שלו.
זה היה הנאום שנכנס להיסטוריה כ'נאום השפנים והחזירים'. בעיקר בגלל משפט אחד שהתייחס ישירות לחברי הקיבוצים החילוניים, בשר מבשרה של תנועת העבודה: "יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך? מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?"
כשסיים הרב שך את נאומו, עלה לנאום הרב עובדיה יוסף. נאומו היה פוליטי, ועיקרו: ש"ס תלך רק יד ביד עם יהדות-התורה, ולא תפעל נגד עמדתו של הרב שך. עוד לבנה נשמטה מהמבנה הקואליציוני שתיכנן שמעון פרס.
הח"כ חתם באוויר
המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך היתה אגודת ישראל, אך יחד איתה עדיין תמכו בפרס ובמערך רק 60 ח"כים (39 מהמערך, 10 ממרצ העתידית, 6 מהמפלגות הערביות, 5 מאגודת ישראל), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה.
הח"כ ה'עריק' שבא לעזרתם היה אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית שהיתה חלק מן הליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן התנועה הליברלית, שבמהלך פברואר 1990 התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם 'המפלגה לקידום הרעיון הציוני', בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו, ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.
ממשלתו החדשה של פרס היתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת בחול המועד פסח תש"ן, 11 באפריל 1990. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, לאותם חברי כנסת הנשמעים למרותו, לא לתמוך בממשלת פרס. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נוכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל. ורדיגר אמנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק ריפרף בעטו מעל הנייר.
הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. בראש חודש אייר תש"ן, 26 באפריל 1990, תם פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו, ועדיין לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים. הרצוג נאלץ לקבל את פניו העגומים של פרס, כשהלה בא להודיע שנכשל בהרכבת הממשלה. זו היתה הפעם הראשונה שאדם שקיבל מהנשיא את כתב המינוי להרכיב ממשלה, נכשל.
הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר. הימין נשם לרווחה. שמיר, בתום משא ומתן קואליציוני קצרצר, הצליח להרכיב קואליציה שנשענה על תמיכתן של מפלגות הימין, המפלגות הדתיות, המפלגה לקידום הרעיון הציוני, ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: 'אברשה חזור הביתה!'). ח"כ נוסף שתמך בממשלה היה אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה – ימין מלא-מלא - בכנסת בי"ח בסיון תש"ן, 11 ביוני 1990. את השאלות של בייקר אף אחד כבר לא זכר. שנה אח"כ, אחרי מלחמת המפרץ, גם שמיר הלך לוועידה שפתחה משא ומתן עם הפלשתינים, במדריד, מהלך שהביא את מפלגות הימין להפיל את ממשלתו – ולגרום לעליית ממשלת אוסלו בראשות רבין.
(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')