כשדנים בשאלה אם קטאר היא "מדינת אויב", ומגלים שהתשובה הרשמית (והמנותקת מהמציאות) לשאלה זו היא "לא", עולה מאליה השאלה, האם הרשות הפלסטינית היא "אויבת" (לא מדינה, ב"ה, אבל כן אויבת).
כשמדברים על "מלחמת שבע החזיתות" לא סופרים את החזית השמינית, וגם לא את התשיעית – שתיהן מנוהלות נגדנו ע"י אותה רשות פלסטינית, ושתיהן מתנהלות, לאורך שנים, כמערכה במעמד צד אחד. הצד שלנו מנהל, במקרה הטוב, מגננה, ועליה חל, כמובן, הכלל לפיו "קו ההגנה לעולם יפרץ".
החזית השמינית היא המדינית-משפטית, היא מנוהלת נגדנו בבתי הדין הבינלאומיים, באו"ם על כל ארגוני–הבת שלו: במועצת הבטחון, במועצת זכויות האדם של האו"ם, באונסקו (שאמור להיות ארגון חינוך, תרבות ומדע אבל הפך לגוף אנטישמי ואנטי-ישראלי), וכמובן באמצעות ארגון הפליטים אונר"א, ועוד ועוד.
במערכה הזו, המדינית-משפטית, נרשמה השבוע הצלחה למדינת ישראל: הצלחנו לבלום ולסכל הצעת החלטה שניסתה לקדם הרש"פ, החלטה להקמת מנגנון חקירה חדש, אפקטיבי ומחייב, שיחקור את "פשעי" ישראל ב"שטחים הפלסטינים", ויעביר את ממצאי החקירה לא רק לבתי הדין הבינלאומיים, אלא גם לבתי משפט במדינות בכל העולם, כדי לפתוח בהליכים פליליים נגד ה"פושעים" הישראלים.
לו התקבלה ההחלטה שיזמה הרש"פ, היא היתה מעמידה את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו סוריה של אסד, או מינמאר – מדינות בהן זכויות אדם הפכו למרמס. וגם מסכנת מאד כל חייל שלחם בעזה או ביו"ש ויצא לטייל בעולם. כמובן, נוכח הסכנה האורבת לכל חייל, היא היתה כובלת את ידי חיילינו, ביודעם שכל פעולה מלחמתית שלהם עלולה לסכן אותם (גם אם לא פגעו בזכויות אדם, אלא רק בגלל פרשנות עויינת של בתי המשפט בחו"ל), ומשפיעה באופן הרסני על יכולת הלחימה והנצחון שלנו.
אבל, ב"ה, עקב פעילות דיפלומטית נמרצת וחכמה שניהל שר החוץ גדעון סער, ההחלטה הנוראה הזו לא התקבלה. תחתיה התקבלה החלטה "אנמית", חסרת שיניים, ש"רק" מגנה את ישראל על "פשעיה" נגד פלסטינים, "רק" קוראת להטלת אמברגו נשק נגדנו, "רק" משווה בין החטופים שלנו לבין מחבלים שעצורים אצלנו, ו"רק" נמנעת מגינוי כלשהו לחמאס. ההחלטה שהתקבלה לבסוף, אחרי כל מאמצינו, מותירה על כנו את הגוף החוקר שהוקם נגדנו לפני מספר שנים, ושאין לו כמעט יכולת ביצוע והשפעה. החלטה איומה ומבזה, אבל כזו שנשארת "על הנייר" בלבד, ואינה מייצרת איום מעשי נגדנו.
אני מצדיעה לשר החוץ, ולכל מי שפעל מטעמו, על ההישג החשוב הזה. אבל האם אנחנו יכולים להמשיך ולהסתפק במגננה בלבד? הרי הגישה הזו, לפיה אנחנו רק מסכלים את המתקפות נגדנו, יוצרת בעצם לאויבינו מהרש"פ כר-פעולה נוח מאד, המכונה "שיטת מצליח". הם יכולים להמשיך ולתקוף אותנו, ואנחנו לכל היותר נסכל את המתקפות, אבל לא נגבה שום מחיר עליהן. אז למה לא להמשיך, בעצם? מה יש להם להפסיד?
עכשיו לחזית התשיעית: זו חזית המערכה על השטח ביו"ש, במסגרתה אנחנו מבצעים, לאורך שני עשורים, נסיגה מתמדת מחבלי ארץ, שכבר נקבע לגביהם בהסכמים בינלאומיים, שהם בשליטתנו. הרש"פ חתומה על ההסכמים האלה, אבל אנחנו ממשיכים לסגת והיא ממשיכה להתקדם ולכבוש עוד ועוד שטח, ללא יריה אחת, ללא משא-ומתן, וללא הסכם חתום אחד.
גם בחזית הזו אנחנו מנהלים מגננה בלבד, ובתקופת כהונת הממשלה הנוכחית, בזכות מאמץ מוגבר של בצלאל ושלי, והשבוע הצטרף גם שר הבטחון ישראל כץ, עם מוטיווציה מוגברת ויכולות משמעותיות – מגננה הרבה יותר אינטנסיבית ואפקטיבית. אנחנו אוכפים, ומסכלים, והורסים, ונלחמים בעוז נגד כל התקדמות שלהם וכל נסיגה שלנו. אבל במגננה בלבד, כלומר: מה שהצלחנו למנוע – נמנע. אבל אין מתקפת נגד. אין גביית מחיר על עצם קידום המתקפה נגדנו. "שיטת מצליח" כבר אמרנו?
את שתי החזיתות הללו: השמינית והתשיעית, מנהלת נגדנו הרשות הפלסטינית, שעדין לא מוגדרת כ"אויב", למרות שהיא נלחמת נגדנו, וגורמת, או לפחות מנסה לגרום לנו נזקים של איבוד שטח ושל איבוד היכולת לנצח. ולא, אל תתבלבלו. נכון שהחזית השביעית היא חזית יו"ש, אבל הרש"פ לא מוגדרת בה כ"אויב", אלא כסוג של "שותף" או "קבלן משנה" לשמירה על הבטחון ומאבק נגד הטרור. היא מחזיקה ב"מנגנוני בטחון" חמושים, המוגדרים אצלנו כ"מקבילים" לכוחות הבטחון שלנו, ומקבלים תחמושת ואימוני-לחימה כאילו מדובר בגורמים חיוביים ואוהדים לישראל.
ראשיה שריה ויועציה מחזיקים בזכות לתנועה חופשית ברחבי יו"ש, ואנחנו אפילו מאפשרים להם לקיים כאן, אצלנו, מפגשים מדיניים שכל עניינם ומטרתם – לפגוע בנו. ההתנהלות הזו כלפי הרשעות הפלסטינית היא בלתי סבירה, וחייבת להשתנות.
לפני כמעט שנה העליתי את האבסורד הזה בישיבת הממשלה, שרים רבים הצטרפו לדרישה שלי, ונראה היה שהנה-הנה הדברים מתחילים לזוז: התקיימו דיוני-עומק, והתקבלו החלטות קבינט על גביית מחיר מהרש"פ. בישיבת הקבינט האחרונה ביקשתי, שוב, לברר מתי ייושמו ההחלטות האלה שהתקבלו לפני כתשעה חודשים, החלטות מחייבות המורות – לראשונה – על גביית מחיר מהרש"פ ומראשיה בשל קידום ההליכים נגדנו. אולי זה נאיבי, אבל אסור להשלים עם מציאות בה החלטות קבינט לא מיושמות. טרם נעניתי, אבל אין בכוונתי להרפות.
"וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר-שגג, והוא לא ידע, ונסלח לו" - "הא אם ידע לאחר זמן, לא נתכפר לו באשם זה, עד שיביא חטאת" - מסביר לנו רש"י. כלומר: אם הבנת המציאות השתנתה, חובה לשנות גם את דרך הפעולה. ורש"י מוסיף: "הא למה זה דומה? לעגלה ערופה, שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג. הרי זה יהרג!" - דוגמא קשה, ברורה, וזועקת המבהירה עד כמה בלתי-סביר ובלתי-אחראי לא לשנות את דרכי הטיפול בהתאם לשינוי במציאות או בהבנת-המציאות.
מה שאנחנו יודעים ומבינים היום על מסוכנותה של הרש"פ, ושל מתקפותיה נגדנו - מחייב אותנו לשנות את דרכי הפעולה מולה. כל התנהלות אחרת היא בלתי סבירה ובלתי-אחראית. אמשיך לפעול בנושא ולא ארפה, כי זו האחריות שלי ושלנו. שבת שלום, יחד ננצח בע"ה.
