והלוואי שבקרב האחרון של בני יהונתן, היה מופיע איזה רמי דוידיאן, ומציל אותו ממוות לחיים, ואותנו מציל מחיי שכול נוראיים.
כי אז עולמינו החסר, היה מלא. ובעולמם של ילדיו, היה אב גאה. ואישתו לא הייתה צריכה להיות בודדה. ואנחנו לא היינו מחפשים כל יום, כל היום, את האבידה. ולמציל היינו מלאי תודה, הערכה והערצה.
ולא הייתה עולה על דעתינו בדיקה. ולא היינו מתחשבנים כמה הציל ומה הייתה הסיבה. כי האושר היה מתפרץ ושוטף כל רוח רעה.
כי פשתה אצלינו מחלה נוראה. להסתכל על הטוב - בעין רעה. להוכיח במין אובססיה פרועה שאין אהבה, יופי וטוהר במדינה. ויש רק שקר, כסף, מניע נסתר או גאווה.
וכך מעשה גבורה נהפך למעשה רמייה, ורצון לתקן ולבנות, כרצון להשתלטות בכוח על המדינה, ומאמץ להגן על ישובים פורחים, כגזענות ושנאה, וטעויות נוראיות ל"בכוונה" ולהפקרה.
כי הציניות העיתונאית מנסה לשלוט בכיפה ולהמית כל מקור להשראה ולתקווה. להפוך את יופי החיים לגהינום של יאוש, ריקנות וקריסה. חייבים לגנות אותה ולהשמר מפניה כמו ממגיפה נוראה.
אז אתה רמי היקר, כל פעם שעולים לך תחושות בסגנון כזה: "אין לי כוח לקום", "לא רציתי לנשום" או חלילה-"לסיים את זה", לך לבקר משפחה שכולה, למשל אותנו, ותראה מה הצלחת למנוע מאחרים (והלוואי שגם מאיתנו). את נחלי הדמעות שחסכת ואת הלילות בלי שינה שמנעת. את האושר שהבאת במקום הכאב בחזה ואת החיבוק במקום הגעגוע השורף הזה.
אחרי שתחזור לביתך מהביקור, כל הטלת ספק ועירעור, ישמעו לך כמו איזה ג'יבריש חסר משמעות. ותזכור לעד - הצלת אנשים ומשפחות ממוות.
תודה לך איש יקר. תודה.