מה נשתנה הפסח הזה?

"שמחה רבה, שמחה רבה. אביב הגיע. פסח בא", שרים ילדי בית-הספר הסמוך. שהאביב הגיע – חשים באוויר, מריחים פריחות.

שפסח בא – אכן כך על פי לוח השנה ועל פי ההכנות הקדחתניות והשאלה האלמותית: "היכן אתם בסדר?". שמחה רבה? – לא בטוח. פסח שני בצל המלחמה, ובצל הידיעה המחרידה על הגורל המחמיר של 59 חטופינו-אחינו.

לכאורה שמחה, מסעדות וקניות, התכנסויות משפחתיות, בילוי בחיק הטבע הפורח. בחג היציאה מעבדות לחירות, אלפים ערוכים ליציאת ישראל. האם עד לשבת הקרובה, ערב ליל הסדר, יזכו חטופינו לחירות? שאם כן – השמחה בישראל תהיה אמיתית. אם לאו – הלבבות והמחשבות יהיו נתונים לאחינו האומללים שמוחזקים בחשיכה, במינהרות, בידי אויב ברברי.

לכאורה, החיים בישראל מתנהלים כרגיל. גם כשהמלחמה נמשכת בצפון ובעזה. גם כשאלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, לא יסבו אל שולחן הסדר בחיק משפחותיהם. גם כשהאיומים על עצם קיום ישראל מתעצמים. ולראייה: תנועת אנשים קדחתנית במרכולים, ברחובות, בטבע, בחופים, בדרכים. מין חגיגיות, שמכסה על תחושת דיכאון. אין אחד, שאינו חושב מפעם לפעם על החטופים, חושש לגורלם. החג מאפשר אסקפיזם זמני מהתחושות הקשות.

ישראל אכן פורחת, חיי רוב האזרחים בטוב, ואלה שמתייאשים מן המצב ומבקשים לעזוב (או שכבר עזבו) הם טיפה בים. חלקם עוד יחזרו כאשר המצב יירגע והאנטישמיות התוקפנית תגיע עדיהם. חיים אי-שם בידיעה כי תמיד, בעת צרה, המדינה מחכה להם. ישראל היא הביטוח לכל יהודי באשר הינו.

פסח תשפ"ה מציב לחברה שלנו תמרור אדום. העובדה שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נמצאים בסירה אחת, תחת איום משותף עז מתמיד, שבנינו נמצאים בחזית, אינה תורמת להקהת השסעים בתוכנו, לקירוב לבבות, ליתר אחדות.

הסכנה החמורה מכל לקיומנו היא מלחמות היהודים המתגברות. לדאבון הלב, כשאנו לפני חג האביב והחירות, האחדות היא מאיתנו והלאה. מופרחים לאוויר ביטויים נוראים של "בגידה במדינה" ושל "חורבן הבית". קבוצות מפגינים – מיעוט בעם - מנסות לשבש את החיים הרגילים לא רק למען החטופים (וזה בסדר) אלא בעיקר למען הפלת הממשלה הלגיטימית ועירעור בסיס תוחלתה.

לצד קריאות גנאי, שכמותן מעולם לא נשמעו בעבר נגד ממשלה או נגד ראש ממשלה בישראל, נכנסו לשיח הפלגני אמירות נלוזות על עזיבת הארץ, "אין עתיד" פה, אי-אמון בשרידות המדינה. חלקים בתקשורת מנפחים דיבורים של ייאוש והתרסה, מספרים כמה טוב לאלה שהעבירו מגוריהם לאירופה, נותנים במה להתבטאויות מבזות, בלי מעצור ובלי עורך שיגיד – עד כאן.

מנגד, רואים את התנהגותו המבזה של הציבור החרדי-קיצוני, על אלפי בחוריו, שפשוט מתעלמים מהמציאות במדינה, מסרבים לתת כתף ללוחמים – גם עבורם, שקועים בעולמם ובתלמודם, אינם מבינים את חומרת השעה, מתעללים במעטים מתוכם שמתגייסים.

זהו מצב בלתי נסבל, גם כאשר מבינים את אילוצי הקואליציה ותלותה בקול החרדי. המנותקים הללו אף גורמים להתרחקות צעירים חילוניים מן הדת והמסורת. לא כך הם רוצים לראות את היהדות.

התחקירים החלקיים המתפרסמים באלה הימים מלמדים, כי האסון המחדלי מקורו בשאננות, ביהירות, בעצימת העיניים, שפשו בחברה שלנו ובפיקוד הצבאי. פחות שמנו לב להתנכרות ציבור חילוני מן המסורת היהודית, מן האמונה בצדקת הציונות. הלקאה עצמית בלתי רציונלית.

יותר ויותר נשמעים קולות על העוול-כביכול שנגרם לעם המומצא, הערבי-פלסטיני, עם נקיפות מצפון על ההרס הנורא ועל אלפי ההרוגים ברצועת עזה. צדקתנו מתגמדת לעומת התעמולה היעילה של האויב. ערעורי ספקנות עולים בלב רבים בתוכנו, בעיקר בגלל הטון הצדקני המושמע בהפגנות ובתקשורת. האצבע המאשימה מופנית לעבר הממשלה. אחריות החמאס פחותה. אין גולדה שתגיד כי לעולם לא נסלח לחמאס ולחזבאללה על ה-7 באוקטובר שגרם לנו להרוג באלפי ערבים.

כאומה מתגוננת, עלינו לחדול מן המלחמה הפנימית. רצון האופוזיציה להביא להפלת הממשלה לגטימי, אבל אלה אינם ימים רגילים בתולדות ישראל. למה לספק תחמושת ועידוד לאויב? למה להתערטל, לחשוף סודות, להטיח האשמות – כאשר איראן, טורקיה, אירגוני הטרור, מתעודדים לנוכח ההתכתשות הפנימית חסרת האחריות?

בליל הסדר נשאל מה נשתנה הפסח השתא מכל קודמיו, ונשיב: שיהיה עלינו לעשות בו חשבון-נפש, איך למתן את השנאה הבין-יהודית. לבחון איך מעמיקים את שורשינו היהודיים, את האמונה בעצמנו, וכיצד ממתנים את השסעים בעמנו. האחריות לכך מוטלת על כל חלקי האומה, ממשלה ואופוזיציה כאחד. נזכור ונזכיר את חללינו-גיבורינו, שלחמו שכם אל שכם, שקורבנם לא היה לשוא. נישא תפילה לחירות החטופים במהרה.

ולמרות הכל – חג שמח!