במסגרת הוויכוחים העכשוויים על נושא הגיוס ניתן לחוש במצוקה בקרב הדוברים החרדים. רבים מהם חשים שיש כאן התנהלות בעייתית מאד.
רבים מהם מעלים את הטיעון מן הסמכות: וכי אתה יותר גדול מרב פלוני (או מ'גדולי הדור')? כל גדולי הדור מורים לא להתגייס, וגם אם אתה או אני סבורים אחרת, עלינו לכפוף עצמנו בפני דעתם.
מה אמור לעשות עם זה יהודי שמחויב להלכה ולדעת חכמיה? גם אם הוא נשמע לרבנים שמחייבים גיוס, לפחות עליו להכיר בכך שיש עמדה תורנית אחרת, לא? ובכלל, מי הוא שיגבש עמדה משלו בסוגיות כה הרות גורל?
סמכות חכמים היא יסוד מרכזי בחשיבה הדתית, והכפיפות להם נתפסת כחובה דתית מובהקת. הטיעון שמצביע על הכפיפות לדעת חכמי התורה, לכאורה סותם את הגולל על אפשרות הוויכוח והדיון. אולם כאן נכנסת לדיון סוגיה רחבה ועקרונית יותר, מקומו של ערך החירות והאוטונומיה.
לקראת חג החירות רבים עוסקים במושגים 'חירות' ו'בן חורין'. במבט פשוט, עול תורה והלכה סותרים את מושג החירות. עם ישראל יוצא מעבדות לפרעה במצרים לעבדות לקב"ה בהר סיני. האם זו יציאה לחירות? חילונים רבים תוקפים את התפיסות הדתיות ורואים בהן שעבוד, משהו שמנוגד לחירות ולאוטונומיה שלנו (זאת כמובן בהנחה שחירות היא ערך). הוא הדין לגבי כפיפות לרבנים, לספרים ולפוסקי ההלכה. זו לכאורה נדרשת מאיתנו, ומשמעות הדבר היא שהחירות אינה ערך יהודי. אלא שאז לא ברור מה בדיוק אנחנו חוגגים בליל הסדר: יציאה מעבדות לעבדות?
הוגים דתיים רבים מסבירים לנו שהעבדות לקב"ה היא החירות האמיתית. למה? כי ציות אליו הוא מה שאנחנו באמת רוצים. לדידם, התורה מגלה את הרצון האותנטי הכמוס של כל אחד מאיתנו (גם אם אנחנו עצמנו לא מודעים לו). טוב, לא ממש השתכנעתי. זהו הסבר אפולוגטי, שמזכיר לי את דבריו של רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד ה' הוא לבדו חופשי". גם לגביו אני נזכר ב'שיחדש' (newspeak) של ג'ורג' אורוול, בספרו הדיסטופי 1984: "מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח".
עבדות היא עבדות, גם אם יאמרו לי מיליון פעמים שהיא חירות.
אך במבט נוסף ניתן להבין את דבריו של רבי יהודה הלוי בדרך אחרת. אקדים שחשוב להבחין בין חופש לבין חירות. חופש הוא היעדר מגבלות, אבל חירות היא פעולה ומחשבה אוטונומיות בתוך המגבלות. בן חורין אינו זה שאין עליו מגבלות, אלא זה שמוצא את ביטויו האותנטי ופועל בתוכן. האדון הוא חופשי, שכן אין עליו מגבלות. אבל רק עבד יכול להיות בן חורין, שכן בתוך מגבלות העבדות הוא יכול ונדרש לשמור על חירות המחשבה והפעולה.
קיומן של מגבלות מנוגד לחופש, אבל למרבה ההפתעה הוא תנאי הכרחי להיותך בן חורין. זהו תנאי לחירות. אמן שיוצר ללא כללי ז'אנר אינו בן חורין אלא כאוטי. אמן יצירתי ובן חורין הוא זה שמוצא דרכי ביטוי אישיות ואותנטיות בתוך מגבלות הז'אנר. בריחה מכלא דורשת יצירתיות (בגלל המגבלות), אבל ריצה בשדה פתוח אין בה שום יצירתיות. היא אינה מבטאת חירות אלא חופש. ניתן לכופף את מסגרת הז'אנר ולבחון את גבולותיה, אבל חשוב לא לשבור אותה, שכן החופש המוגזם (מחיקת המגבלות) מכחיד ומאיין את אפשרותה של יצירה ושל חירות.
הביקורת החילונית מניחה שחופש הוא ערך, ולכן מאשימה את העולם הדתי בהיעדר חופש. אך לאור מה שתיארתי כאן, חופש אינו ערך. האדם אינו חופשי. הוא מוגבל בנסיבות חייו, גופו ויכולותיו המסוימות. כמות המגבלות שבתוכן אנחנו פועלים בדרך כלל אינה בידינו. החירות מסורה בידינו, ועל כן היא ורק היא יכולה להיחשב ערך. האוטונומיה שבה אני חושב ופועל בתוך המגבלות שמוטלות עליי היא אכן ערך, ואליה עליי לשאוף. במובן הזה אכן "עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד ה' הוא לבדו חופשי". לפי הצעתי, הכוונה לכך שהוא בן חורין ולא שהוא חופשי. המסקנה היא שחירות אינה סותרת קיומן של מגבלות, אלא להיפך: המגבלות הן תנאי שבלעדיו אין חירות. זהו כנראה פשר הדרשה התלמודית " 'מכתב אלוהים חרות על הלוחות' – אל תקרי חרות אלא חירות". רק כשאנחנו חורתים את האותיות שלנו בתוך לוחות האבן הקשיחים, ניתן להגיע לחירות.
עד כאן הגנה (לא אפולוגטית, כתקוותי) על השעבוד הדתי-הלכתי. במחויבות דתית והלכתית אכן אין חופש, אבל דווקא בגלל זה תיתכן שם חירות. אך יש לתמונה הזאת השלכות נוספות. התיאור הזה לא רק מראה היכן טועים החילונים, אלא גם מה נדרש מהדתיים. האפולוגטיקה שתוארה למעלה משמשת עלה תאנה כדי להצדיק כל קיבעון מחשבתי. הרי הקב"ה יודע הכל והתורה היא נצחית ולא משתנה, וחכמיה הם יודעי כל, ודעתם היא זו שמבטאת את רצוננו האמיתי והעלום (גם מאיתנו). לכן אומרים לנו שבן חורין אמיתי אמור להיות כפוף לתורה ולמסורת ולא להפעיל את הראש. בוודאי לא לסטות מכל מה שקיבלנו מהדורות הקודמים. זהו המתכון שיוצר את השמרנות והקיבעון המחשבתי שכל כך נפוצים בעולם הדתי. אבל מושג החירות שתואר כאן לא נסמך רק על ההכרח והערך שבכפיפות למגבלות, אלא גם על האוטונומיה שלנו בתוכן. חשיבה דתית מדגישה בדרך כלל את ההיבט הראשון (הכפיפות לדבר ה' ולתורה, למרות היעדר החופש שבכך), אבל נוטה להתעלם מהשני: הצורך בחשיבה ביקורתית, בחירות המחשבה והמעשה, ובחיפוש דרכים יצירתיות ליישם את התורה באופן הנכון והראוי ביותר בנסיבות משתנות. ראוי שנזכור זאת, בעיקר בחג החירות.
דומני שבימים אלו לא צריך להכביר מילים על כך שההיצמדות השמרנית להוראת רבנים ופוסקים מובילה אותנו להתנהלות בעייתית מאד מבחינה ערכית. במובן הזה החירות היא תנאי לעבודת ה' נכונה. עבודת ה' לא דורשת מאיתנו רק כפיפות, אלא בו בזמן מוכנות לפעול באופן שונה ואוטונומי. נדרשים מאיתנו גיבוש עמדה ומשנה עצמאית וביקורתית, לעתים נגד התפיסות המקובלות בעולם הדתי. בימים אלו נראה שהדברים אמורים גם ואולי בעיקר נגד המנהיגות הדתית לגווניה. זו מקובעת על דרכי חשיבה והתנהלות שלצערנו מובילות את רוב הציבור למחוזות בעייתיים.
עלינו להפנים שיציאה נגד עוולות והוראות מעוותות של מנהיגות דתית ורבנית אינה כפירה ואינה דבר פסול. להיפך, זהו תנאי לעבודת ה' ולנאמנות אליה. כאשר המנהיגות הדתית מובילה מהלכים של חילול השם נורא ואיום כפי שמתרחש בימים אלו (ע"ע נשיאה בנטל הביטחוני, הכלכלי ועוד), אנחנו נקראים לעשות שינוי ולהחליפה. כבר חז"ל מלמדים אותנו ש"במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב". השתיקה והעמידה מנגד אינם ביטויים ליראת שמים אלא מרד בוטה במלכות שמים ובמחויבות שלנו לתורה. עם בוא "חג החירות", זוהי היציאה החשובה ביותר מעבדות לחירות שדרושה לנו בימים אלו.
הכותב הוא מייסד תנועת הנתיב השלישי, אשר קמה במטרה לשמש בית לשומרי מצוות רבים שחשים אי נחת מדמותה של המנהיגות הדתית כיום